השקט שלפני

רז גרינברג                                                8.1.2021

רז גרינברג הוא חוקר אנימציה, ומלמד קורס על הנושא באוניברסיטת תל-אביב. סיפוריו התפרסמו בדפוס ובאינטרנט, בעברית ובאנגלית. הסיפור "השקט שלפני" הופיע לראשונה באנגלית בכרך העשירי של האנתולוגיה Bardic Tales and Sage Advice, לאחר שזכה בפרס בתחרות סיפורים שערך בית ההוצאה לאור של האנתולוגיה.

---

כאשר התבקשתי על ידי האוצרים לכתוב הקדמה לקטלוג התערוכה הזו, היה לי ברור שאכתוב על הצילום שנבחר כדי לסגור אותה. הצילום הזה סוגר מעגל, מהתמונה האמיתית הראשונה שצילמתי, שלא יכולתי להציג כאן.

צילמתי עוד הרבה לפני-כן, כמעט מאז שאני זוכרת את עצמי. בגיל שמונה קנו לי את המצלמה הראשונה שלי, ושבוע אחר-כך גמרתי את הפילם הראשון שלי, ורצתי להורים לבקש כסף לקנות עוד. המדפים בבית התמלאו באלבומים עם הצילומים שלי, ותמונות ממוסגרות שצילמתי מילאו את הקירות. לבת-מצווה קיבלתי את המצלמה הדיגיטלית הראשונה שלי, ועוד לפני שסיימתי תיכון התחלתי לעשות מזה כסף – מעריב לנוער קנו ממני תמונות ובהמשך הזמינו אותי לצלם את טקס נערת השנה. בבית הספר הפכתי לצלמת הרשמית של האירועים החגיגיים וגם של הטיולים השנתיים. בטיולים האלה גיליתי מה אני באמת רוצה לעשות: לצלם טבע. הנופים של רמת הגולן ומדבר יהודה יצאו הרבה יותר טוב בצילומים שלי כשהתלמידים האחרים לא עמדו מול העדשה ועשו פרצופים.

עם התובנה הזו הגעתי לעורך "במחנה" קצת לפני השחרור. אחרי יותר משנתיים של צילומים משעממים של חיילים בצריפים ובמשרדים של יחידות צה"ל, הצעתי לו לעשות משהו אחר – גיליון מיוחד של "נופי ארצנו". ידעתי שבתור מי ששואף להגיע לתפקיד קצין חינוך ראשי הוא יתלהב, במיוחד כשהתנדבתי לקחת על עצמי את כל הצילומים, מה שאומר גיליון שלם עם מינימום השקעה מצדו של זמן ואנשים. גם לי היו שאיפות: הגיליון הזה עמד להיות הפורטפוליו שאתו אני אשווק את עצמי לנשיונל ג'יאוגרפיק.

במשך חודש חרשתי את הארץ באוטובוסים. נשארתי לישון בבסיסים צבאיים לאורך הדרך, וכמעט בכל בסיס כזה שמחו לשבור את השגרה ולעשות לי סיורים בנופי הטבע הקרובים. יומיים לפני שעמדתי לחזור למערכת עצרתי בבסיס בהרי ירושלים. לא רחוק משם היה שדה עם מרבדי-פרחים משגעים שהאוטובוס עבר לידו בדרך לבסיס. בבסיס עצמו לא היה אף חייל פנוי כדי ללוות אותי, ואני פחדתי לפספס את שעות-האור לצילומים. הצעתי שאלך לשם לבד, והקצין התורן פישל. במקום לצעוק עלי מה אני חושבת לעצמי, ללכת לבד לשטח שגובל בכפר פלסטיני, הוא פשוט משך בכתפיים וחזר לענייניו. גם אני, האמת, הייתי צריכה לחשוב פעמיים, ולזכור שהאוטובוס שהביא אותי לבסיס היה אוטובוס ממוגן. אבל הראש שלי היה מלא בדברים אחרים – בעיקר התמונות המושלמות שמחכות לי בשדה.

הלכתי לשם וצילמתי במשך חצי שעה, עד שהשקט הפסטורלי שהקיף אותי נשבר. ילד קטן, שלא נראה בן יותר מעשר, נכנס לשדה עם עדר כבשים. לרגע התעצבנתי, אבל אז הבנתי שאני יכולה להוציא מזה את התמונה הכי טובה שלי עד עכשיו. משהו עם שיק אתני-מגניב (באותה תקופה עוד לא הכרתי את המושג "אוריינטליזם"). הרמתי את המצלמה, צילמתי לניסיון תמונה ראשונה רק עם הכבשים בשדה ואז כיוונתי את המצלמה כדי שתתפוס גם הילד.

לחצתי על הכפתור, ושנייה לאחר הקליק של המצלמה נשמע רעם והראש של הילד התפוצץ. דם ניתז לכל עבר, כיסה את הכבשים הלבנות שהחלו לפעות בקול רם וטפטף על הפרחים. עמדתי שם, כמה מטרים מול כל זה, המומה. לא הייתי ממש מבוהלת, כי עדיין לא עיכלתי לגמרי את מה שראיתי באותו רגע. פשוט קפאתי במקום.

"הכל בסדר, מותק?"

הקול נשמע מאחורי. הסתובבתי. זה היה קצין במדי ב' ודרגות סרן. בלונדיני, גבוה, שרירי, עם פנים נאות. התחלתי לרעוד, אבל הוא חייך לעברי ולא נראה מודאג בכלל. הוא התבונן בי מלמעלה למטה, ושם לב למצלמה שעדיין החזקתי.

"זה בסדר, חמודה. תני לי את המצלמה."

הסתכלתי לו בעיניים. הוא חשב כנראה שצילמתי גם את מה שקרה אחרי שהוא ירה בילד, אבל הוא עדיין חייך לעברי, ושום דבר בהבעה שלו לא נראה מאיים. "נו, קדימה חמודה. שום דבר לא קרה. תני לי את המצלמה, ואני אקח אותך הביתה."

כשאני חושבת על זה היום, אני מבינה שאם לא הייתי לובשת מדים הוא כנראה היה הרבה פחות ידידותי כלפי. אבל בכל מקרה, באותם רגעים ההבנה לגבי מה שקרה התחילה לחלחל אצלי, ביחד עם שאיפה להדחיק את הדברים האלה כמה שיותר מהר.

לקחתי נשימה עמוקה. עצמתי עיניים לכמה שניות. הידיים שלי הפסיקו לרעוד. הושטתי לו את המצלמה. הוא עבר על הדברים שצילמתי והבין שלא היו לי תמונות של הילד אחרי שהוא ירה בו. הוא מחק את התמונה שצילמתי של הילד רגע לפני שהוא נורה, החזיר לי את המצלמה, כרך את זרועו מסביב לכתף שלי בעדינות, והוביל אותי לג'יפ שחנה בקצה השדה. הוא סימן לשני חיילים שישבו בג'יפ. הם יצאו מתוכו והתחילו ללכת לכיוון השדה, ואז הוא הוביל אותי למושב שליד הנהג. הוא שאל אותי אם אני מסוגלת לחגור את עצמי. הנהנתי.

התחלנו לנסוע. הוא שאל אותי לאן אני צריכה להגיע. מלמלתי משהו על זה שמחכים לי בבסיס, והוא אמר שאני לא צריכה לדאוג והוא יגיד שם שהוא אסף אותי. אמרתי לו שאני צריכה לחזור לתל-אביב. הוא הסיע אותי לתחנה המרכזית בירושלים.

"תשמעי," הוא אמר לי אחרי שירדתי מהג'יפ. "תעשי לעצמך טובה, ואל תגידי לאף אחד שהיית בסביבה כשזה קרה. את סתם תסבכי ככה אותי ואותך."

כשישבתי באוטובוס, בדרך לתל-אביב, מחקתי מהמצלמה את כל התמונות שצילמתי בשדה.

בימים שבאו אחר-כך תפקדתי כמו רובוט. חזרתי למערכת, ישבתי על הצילומים האחרים שהיו לי, בחרתי את אלה שהיו הכי טובים וכתבתי תיאורים. ביקשתי מהעורך לדאוג שאף אחד לא יפריע לי, והוא דאג לזה. שקעתי בעבודה וניסיתי לשכוח את מה שקרה. השתדלתי גם לא להקשיב לחדשות, עד כמה שקשה לעשות את זה במערכת של עיתון. לא גלשתי באינטרנט. רק שנים אחר-כך חיפשתי בגוגל וגיליתי שאותו ילד חצה איזה גבול בלתי-נראה שאמור להפריד בין השטח של הכפר שלו לשטח של איזה יישוב יהודי סמוך. היה קצת רעש, היה גם איזה תחקיר של אילנה דיין, אבל בסוף הוחלט לא להגיש כתב-אישום נגד הקצין והחיילים.

באותה תקופה לא ממש היה אכפת לי. לא רציתי שיגישו נגדם כתב אישום, רציתי למחוק מהזיכרון שלי את מה שקרה. לא סיפרתי לאף אחד, אבל התחלתי לאכול פחות והיה קשה לי להירדם בלילה. במסיבת השחרור שלי, כשהעורך הגיש לי את גיליון "נופי ארצנו" עטוף בסרט ואמר שברור לו שאני אגיע רחוק, פתאום הרגשתי סחרחורת ואיבדתי את ההכרה.

ההורים שלי חשדו כבר כמה זמן שמשהו לא בסדר. הם ראו שירדתי במשקל, שהפכתי למסוגרת ושאני מדברת פחות. אחרי שהם החזירו אותי הביתה מבית החולים ועזרו לי להיכנס למיטה בחדר שלי, הם התבוננו זה בזו לרגע, ואז אמא שלי שאלה אותי אם מישהו שלח אלי ידיים בזמן שהסתובבתי בכל הארץ לצילומים. אמרתי לה שלא. אבא שלי הבטיח לי שאני לא צריכה לפחד, שאני צריכה להגיד לו מי זה והוא אישית ידאג לשבור לו את כל העצמות. אמרתי להם ששום דבר כזה לא קרה. הם רצו לדעת מה כן קרה, ולא יכולתי לספר להם.

לפסיכולוגית שהם שלחו אותי אליה כן סיפרתי. זה קרה אחרי שתי פגישות שכללו הרבה מאוד הבטחות ואחרי שהשבעתי אותה שהיא לא תספר לאף אחד. כמו שהיא הבטיחה, היא לא סיפרה. היא גם לא ייעצה לי לספר. "מניסיון עם אנשים שעברו דברים כאלה," היא אמרה, "אם את רוצה לברוח, לכי על זה עד הסוף. סעי לחו"ל, תעשי חיים, תחזרי כשתרגישי שאת מסוגלת."

ההורים שלי לא השתגעו על הרעיון שאני אסתובב לבד במדינה אחרת, וחשבו שלכל הפחות אני צריכה להצטרף לאיזו קבוצה, אבל הפסיכולוגית שכנעה אותם. הרבה מאוד חיילים שפגשתי בזמן השירות דיברו על טיול בדרום-אמריקה, והחלטתי שזה הכיוון. במשך חצי שנה יצאתי לטרקים, מתחברת פה ושם עם קבוצות של תרמילאים מכל העולם, אבל מתרחקת מכל ה"ישראליאדות" שהתרמילאים מהארץ התרכזו בהן, למרות שזה היה יכול לסדר לי מחירים ותנאים טובים יותר בהרבה מקומות. כמעט כל הישראלים שטיילו שם היו אחרי צבא כמוני, ולא רציתי קשר עם שום דבר שיזכיר לי את המפגש פנים-אל-פנים שעברתי עם המציאות הדפוקה בארץ. ראיתי הרבה אתרים ונופים יפהפיים והייתה לי בתיק מצלמה חדשה שקיבלתי במתנה מההורים לכבוד השחרור, אבל לא נגעתי בה. לא הרגשתי שאני מסוגלת.

עד שהגעתי לאותו כפר, שהתמונות ממנו פותחות את התערוכה הזו. אחרי שלושה ימים של טיפוס על הר אפוף-ערפל וירידה מעברו השני, הגעתי למקום שיצא ישר מהשערים של נשיונל ג'יאוגרפיק שהערצתי: אמצע שום מקום, בלי קליטה סלולרית, בלי אינטרנט, בלי שירותים ומקלחות, רק עשרים בקתות קטנות מוקפות בשדות של גידולים חקלאיים עם מעיין סמוך. אני עוד זוכרת את תחושת המגע של המים בגוף, איך נכנסתי פנימה רועדת מהרוחות הקרות של הערב ואת זרם העקצוצים הנעימים שהציף אותי בתוך המים החמים. עצמתי עיניים, ובמשך דקות ארוכות הרגשתי לראשונה מזה חודשים – אולי אפילו לראשונה בחיי – שלווה מוחלטת.

כשפקחתי עיניים שוב, השמש התחילה לשקוע וזו היתה השקיעה המדהימה ביותר שראיתי אי-פעם. יצאתי במהירות מהמים, תוך שאני מתעלמת מגלי-הקור ששבו להכות בי, ורצתי יחפה לעבר התרמיל שלי. עטפתי את עצמי במגבת, לקחתי את המצלמה וצילמתי את השקיעה. צילמתי בישיבה והתמונה לא יצאה מוצלחת. קמתי וצילמתי שוב. ואז עוד פעם ועוד פעם, עד שיצאה לי תמונה מושלמת. המגבת נפלה על הקרקע, ואני עמדתי שם עירומה לגמרי עם המצלמה, אבל לא היה אכפת לי. האדרנלין חימם אותי.

התנגבתי והתלבשתי במהירות, ורצתי בחזרה לכפר. ידעתי שנשאר לי מעט מאוד זמן לפני החשיכה, והרגשתי שאני צריכה לצלם עוד. שעת הדמדומים צבעה את הכפר בצבעים יפהפיים, והאצבע שלי לחצה במהירות, פעם אחר פעם, על הכפתור במצלמה. בהתחלה התמקדתי בדברים שהרגשתי בטוחה איתם: בקתות ריקות, ערימות של גידולים שנאספו מהשדות על עגלות, עצים – הכל חוץ מאנשים.

ואז זה קרה. ילד קטן, בן לא יותר מעשר, מחזיק סל גדול, עבר מול העדשה שלי בדיוק כשלחצתי על הכפתור. תפסתי תמונה שלו כשהוא מתבונן ישירות לעברי. הרחקתי לאט את המצלמה מפני, ובהיתי בילד. הוא כנראה הבחין במבט המבוהל, המזועזע על פני, כי הוא נעצר והחזיר לי מבט מבולבל. במשך כמה שניות עמדנו ככה, זו מול זה.

שום דבר לא קרה.

פרצתי בצחוק היסטרי. הילד התרחק לאט מהאישה המשוגעת שמולו. הכרחתי את עצמי להירגע, כי ידעתי שכבר נשאר לי מעט מאוד זמן. התרוצצתי בכל רחבי הכפר והמשכתי לצלם במהירות, הפעם אנשים. חוזרים משגרת יומם בשדות, מבשלים את ארוחת-הערב על מדורות, משפחות עם ילדים. שעה אחר-כך נפלתי מותשת בתוך שק-שינה, לשנת הלילה הטובה ביותר שהייתה לי מזה זמן רב.

התעוררתי לבוקר עם זריחה משגעת לא פחות מהשקיעה של הערב הקודם. רגועה יותר, צילמתי עוד כמה תמונות לפני שארזתי את הדברים שלי והתחלתי לצעוד בדרך חזרה אל ההר. הרגשתי שמה שרדף אותי עד עכשיו כבר לא רודף אותי, ואני חוזרת הביתה.

לקחו לי שבועיים של הליכה ברגל ונסיעה בטרמפים ומוניות עד שהגעתי לשדה-התעופה הקרוב, ועוד טיסה של שעתיים עד שהגעתי לשדה-תעופה בינלאומי. צילמתי קצת בדרך, ומלבד שיחת טלפון יומית הביתה לא היה לי דחוף מדי להתחבר שוב לעולם. יהיה מספיק זמן בשביל זה כשאחזור. רק כשהגעתי לשדה התעופה גיליתי מה קרה.

בעמוד הראשון של כל העיתונים הופיעה תמונה של אותו ילד שצילמתי עם הסל, כשהוא מנוקב בכדורי-רובה. בעמודים הפנימיים היו תמונות של יתר התושבים שנרצחו. מסתבר שהם הסתכסכו עם איזו מיליציה מקומית.

הידיעות על מה שקרה עדיין לא הגיעו לעיתונות הבינלאומית, אבל לא הייתי צריכה לדעת לקרוא ספרדית כדי להבין מה קרה. ישבתי ליד השער שממנו עמדה לצאת הטיסה שלי, ודפדפתי באמוק בין העמודים, בוהה בתצלומים של הזוועה. הרגשתי את הגוש המצטבר בגרון, הדמעות שמציפות את העיניים, והתחלתי להתייפח בלי שליטה.

זה נמשך כמעט עשר דקות, לפני שהוא ניגש אלי. גבר צעיר עם חליפה מחויטת, בלורית שופעת ומשקפיים אופנתיים. "סליחה," הוא אמר באנגלית במבטא גרמני, "חשבתי שאולי תרצי את אלה."

הוא הושיט לעברי צרור ממחטות וכוס קלקר עם משקה כהה. מלמלתי איזו מילת-תודה לפני שניגבתי את הפנים ולגמתי מהכוס. נרגעתי קצת, אבל עדיין רעדתי.

הוא שם לב לעיתון שהחזקתי. "נורא, מה שקרה שם."

"הייתי שם לפני שבועיים."

הוא הביט בי מופתע. "באמת?"

פתחתי את התרמיל שלי לאט, ונתתי לו את המצלמה. הוא עבר על התמונות שצילמתי. העיניים שלו התרחבו, והוא פלט שריקת התפעלות. "מיין גוט."

זה לא מצא חן בעיני. "אני הולכת למחוק את הדברים האלה. כולם."

הוא הסתכל כמו על משוגעת ואז הושיט לי כרטיס ביקור. קראו לו דיטר, והוא עבד בשביל סוכנות-ידיעות מובילה. הוא התעקש שאני אעביר לו את התמונות, ולקח ממני את הפרטים שלי. לא רציתי לתת לו, אבל לא היה לי יותר מדי כוח להתנגד באותו זמן.

כשחזרתי לארץ, אחרי שתי טיסות שלקחו ביחד יותר מ-24 שעות שבמהלכן לא עצמתי עין, הנייד שלי צלצל. זה היה דיטר. הסוכנות שלו רצתה לקנות ממני את התמונות בהרבה מאוד כסף. רציתי לנתק לו בפרצוף, אבל רגע לפני שעשיתי את זה הבנתי שאם אני לא מתכוונת להתקרב יותר למצלמה כל החיים, כמו שהחלטתי בזמן הטיסה, אני כנראה אצטרך את הכסף הזה.

ידעתי שאני דוהרת לעוד משבר, והפעם הייתי מוכנה. לא הלכתי עוד פעם לפסיכולוגית, היה לי ברור שהיא שוב תגיד לי לברוח, וזה מה שהתכוונתי לעשות ממילא. עזבתי את הבית של ההורים ושכרתי דירה באיזה חור בדרום תל-אביב. נכנסתי לשגרה של קימה בבוקר, ישיבה מול הטלוויזיה (שום חדשות, רק סדרות וסרטים בסטרימינג), הליכה קצרה ברגל בערב, שוב ישיבה מול הטלוויזיה ושינה. זה לא היה גן-עדן, אבל זה היה נוח רוב הזמן, ובטוח.

הייתי  ממשיכה עם השגרה הזו עד עצם היום הזה אלמלא הפכתי לסלבריטי. התמונות שצילמתי הופיעו בכל העיתונים המובילים בעולם, ברוב המקרים לצד התמונות שהציגו את הטבח, אבל בהרבה מקרים גם בפני עצמן. הכותרת שאחד המגזינים נתן להן – "השקט שלפני" – הפכה גם לכותרת התערוכה הזו. ניסיתי להימנע מהרעש שהקיף את כל הסיפור. דחיתי בנימוס, וככל שזה התמשך פחות בנימוס, אינספור פניות, מבקשות לראיונות ועד הצעות להשתתף בתוכניות ריאליטי. היו גם הצעות עבודה מכל מני עיתונים וסוכנויות ידיעות בעולם, אבל שם היו מנומסים מספיק בשביל לשלוח לי מייל. פה בארץ התעקשו להתקשר אלי לטלפון, ואפילו לפנות אלי ברחוב. החלפתי מספר, עברתי לדירה אחרת, ובדיוק כשחשבתי שהכל איכשהו נרגע, קיבלתי עוד טלפון מדיטר. הסוכנות הגישה את הצילומים שלי למועמדות לפרס צילומי העיתונות של השנה. הם זכו.

לא רציתי ללכת לטקס בניו יורק בהתחלה, אבל אז הבנתי שהבלגן התקשורתי הולך להתחיל סביבי שוב ואני לא רוצה להיות בארץ כשזה יקרה. הסוכנות הטיסה אותי במחלקה ראשונה, שילמה לי על חדר במלון חמישה כוכבים, וקצת עשו שם פרצוף כשהודעתי שאני לא מוכנה להתראיין ולא רוצה שיטרידו אותי, אבל התרצו אחרי שדיטר דיבר איתם.

אני אשקר אם אגיד שלא נהניתי בניו יורק, בעיקר מהעובדה שמבול ההצקות וההטרדות נפסק, אבל גם מהאירוח. בפעם הראשונה מאז דרום אמריקה הרגשתי שאני יכולה להתפנק בלי אשמה. אפילו הטקס היה חוויה נסבלת – קצר, לעניין, והקפדתי לא להביט על המסך שהתמונות שלי הוקרנו עליו בזמן שלחצתי את היד של ראש חבר השופטים. כשירדתי מהבמה, דיטר חיבק אותי וטפח לי על הגב. "כל הכבוד. אני יודע כמה זה קשה."

תכננתי להישאר בעיר עוד שבועיים, לטייל קצת וללכת לאיבוד בין כל האנשים שלא מכירים אותי. כשהתעוררתי ביום שאחרי הטקס ירדתי למסעדה לאכול ארוחת בוקר, וכשהייתי שקועה בצלחת שלי הרגשתי שמישהו התיישב מולי.

"שלום מון שרי," היא הושיטה לי את ידה. "קוראים לי קלודט. אנחנו יכולות לדבר?"

קלודט היתה ונשארה האדם הכי מזויף ומלא בחשיבות עצמית שיצא לי להכיר כל חיי – ובמהלך השירות שלי ב"במחנה" פגשתי לא-מעט קודקודים מצמרת צה"ל. בתנועות מוגזמות ומתחת לשכבות האיפור הכבדות שכיסו את פניה היא התחילה לספר לי על איך היא מייצגת את כל המי-ומי בעולם ההוצאה לאור, איך היא השיגה לכל אחד מהם חוזים ותמלוגים של מיליוני דולרים, ואיך היו לה יד ורגל בכל רב-מכר רציני בתחום הצילום שיצא בעשר השנים האחרונות. ניסיתי לברר מה בדיוק היא רוצה ממני, אבל היא לא נתנה לי להשחיל אפילו משפט. בסוף היא הגיעה לזה.

"רציתי לדבר אתך כי אנחנו מוצאים ספר על משפחת רובין."

היא הבינה מהבעת הפנים שלי שאין לי מושג על מי מדובר. "משפחת רובין, מון שרי. הבעלים של אמורה".

היא השמיעה אנחה מתנשאת כשהיא הבינה שהיא יושבת עם ילדה קטנה ובורה מארץ נידחת. אמורה, היא הסבירה לי, הוא אחד ממפעלי השוקולד המובילים של בלגיה, בבעלות משפחת רובין היהודית. המפעל חוגג מאה ועשרים שנים לקיומו, ורוצים להוציא ספר חגיגי שיתעד את הפעילות שלו.

"אז מה אני אמורה לעשות?"

"מה, זה לא ברור? תצלמי את התמונות לספר, מון שרי."

עמדתי להגיד לה לעוף לי מהעיניים, אבל חלון ההזדמנות שלי לדבר במהלך השיחה איתה נסגר. היא התכוננה להסתייגות מצדי והכינה מראש ארסנל שלם של טיעוני נגד: זו בכלל לא תהיה פחיתות-כבוד מצדי לעבור מצילומי עיתונות לצילומי יח"צ. וזה גם לא ממש יח"צ, זה פרויקט רציני מאוד של אחת מהוצאות הספרים הכי גדולות באירופה, והוא יביא לי הרבה מאוד יוקרה. וחוץ מזה, אני לא רוצה קצת לשנות אווירה ולצלם דברים שמחים?

ממש ברגע שעמדתי לאבד את הסבלנות היא נקבה בסכום שההוצאה תשלם לי. חזרתי על הסכום הזה בפניה כדי להיות בטוחה ששמעתי נכון. היא הנהנה. "ויהיו גם תמלוגים מהמכירות של הספר," היא הוסיפה.

חתמתי על החוזה באותו יום, וקלודט הזמינה לנו כרטיסי טיסה באותו לילה. שכנעתי את עצמי ששום דבר לא יקרה. בסך הכל הייתי צריכה לצלם מפעל לייצור שוקולד.

אחרי עשר שעות טיסה ועוד שעה וחצי נסיעה בחברתה של קלודט, שהפכו אותי לפקעת-עצבים, הגענו למשרד הראשי של אמורה באנטוורפן. בחורה צעירה, בקושי בת עשרים, עם תליון מגן-דוד, יצאה לקבל את פנינו. קלודט הציגה לי אותה – אנוק, הבת הצעירה של המשפחה שעובדת עכשיו במחלקת יחסי הציבור של המפעל. אחרי שתי נשיקות רטובות, קלודט הסבירה לי שהיא בעצם חייבת לנסוע עכשיו להולנד כדי לסגור איזו עסקה, היא משאירה אותי אצל אנוק והיא בטוחה שהיא תטפל בי יפה.

"איזו אישה בלתי נסבלת," אמרה אנוק כשהמונית שלקחה את קלודט מאתנו התרחקה.

"אין לך מושג כמה," אמרתי. היא צחקה. מאותו רגע הפכנו לחברות הכי טובות.

במשך שבועיים אינטנסיביים היא לקחה אותי לימי צילומים. חלקם הנציחו את העבר – הנמל שאליו הגיעה המשפחה חסרת-כל בסוף המאה ה-19, הבית הקטן והעלוב שבו היא השתכנה לאחר מכן ועדיין נותר כמעט כפי שהיה, המקום בו ניצבה המאפייה הראשונה שהמשפחה הקימה והמרתף שבו הסתתרו בני המשפחה במהלך השואה. ימי צילום אחרים הוקדשו להווה – המוצרים של אמורה בחנויות היוקרה של בלגיה, מבני המשרדים המהודרים שלהם, תמונות של כל המשפחה ביחד בישיבת מועצת המנהלים ושל כל אחד מחברי ההנהלה לחוד.

אנוק לא היתה מוכנה לעזוב אותי בלילות. היא לקחה אותי לכל המועדונים הכי אופנתיים בעיר ולכל המסעדות הכי יוקרתיות שבהן היא התעקשה להזמין לנו את המנות הכי יקרות ולשלם. השיחות בינינו הפכו ליותר ויותר אישיות. הבילויים אתי היו הזדמנות נדירה עבורה לצאת מהבית – למשפחת רובין הייתה נטייה להיות מגוננת מדי, וזה נהיה מעיק. היא גילתה לי גם שהיא נפגשת עם בחור קתולי, וקצת מפחדת מהתגובה של ההורים כשהם יגלו. ואז היא התחילה לשאול עלי. היססתי לרגע, ואז סיפרתי לה הכל. היא הביעה אהדה, אבל כנראה לא הבינה עד הסוף את המשמעות של מה שעברתי. "תעזבי את כל זה. זה מאחוריך עכשיו."

יום הצילומים האחרון שלנו הוקדש לביקור במפעל של אמורה, מקום גדול, מודרני ומלא במכונות רועשות. "חכי רגע," אמרה לי אנוק לפני שעמדתי לרדת למפלס התחתון ולהתחיל לצלם את המקום. "אני רוצה שתפגשי מישהו."

היא רצה לאחד המשרדים וכעבור כמה דקות חזרה עם גבר גדול, חסון ומוצק. "זה סלים," היא אמרה. "הוא מנהל התפעול שלנו במפעל."

"אהלן סלים," אמרתי כשלחצתי את ידו. כצפוי, הייתה לו לחיצת יד חזקה.

"אני לא יודעת מה מספרים בחדשות בישראל על מה שקורה פה בבלגיה," אמרה אנוק, "אבל פה באמורה אין יהודים ומוסלמים. כולנו בלגים, וכולנו חברים."

"מצוין," אמרתי. "אז אני רוצה תמונה של שניכם ביחד."

אותו ערב היה אמור להיות הערב האחרון שלי בבלגיה, ואנוק כצפוי התעקשה שנחגוג. אחרי שישבנו במקומות הכי טובים בהופעה של איזו להקת רוק מקומית, נסענו למסעדה שבדיוק יום לפני כן קיבלה שלושה כוכבים במישלן. לא חשבתי אפילו לשאול את אנוק איך היא הצליחה להשיג שם מקום. אחרי שתי כוסות יין עמדתי להתנצל ולהסביר שהטיסה שלי יוצאת מוקדם בבוקר, אבל הטלפון של אנוק צלצל לפני שהספקתי להגיד משהו. ראיתי איך הצבע אוזל מפניה. היא קמה מהכיסא שלה ורצה לעבר השירותים.

רצתי בעקבותיה והספקתי לראות אותה נכנסת לתא וסוגרת את הדלת אחריה בטריקה. הכיתי על דלת התא בכוח. "אנוק? מה קרה?"

בתגובה שמעתי רק קולות מתמשכים של הקאה, כשבעקבותיהם באה סדרה של התייפחויות.

הכיתי על דלת התא שוב. "אנוק?"

"תעזבי אותי!"

שתי נשים אחרות בשירותים הפנו אלי מבט תוהה. יצאתי מהשירותים, הוצאתי את הנייד וגלשתי ל-YNET. הדיווח הופיע בראש העמוד: אחד העובדים בתאגיד אמורה הבלגי התפרץ לאירוע חברתי של ההנהלה והבעלים כשהוא לובש חגורת נפץ, והתפוצץ ביחד איתה. כל הנוכחים נהרגו. הפרטים לגבי זהותו של העובד היו עדיין חסויים, אבל תיארתי לעצמי במי מדובר.

במשך כמה דקות עמדתי מחוץ לשירותים וחיכיתי לאנוק. היא לא יצאה. עזבתי את המסעדה, הזמנתי מונית וחזרתי למלון. השעות המעטות שנותרו עד הזריחה עברו עלי, כפי שאתם בוודאי יכולים לנחש, בלי שינה. כשקרני השמש הראשונות האירו את החדר התחלתי לארוז את המזוודה.

הטלפון צלצל. זו היתה אנוק. היא בכתה. היא התחננה שאני אסלח לה על הצורה שהיא דיברה אלי בערב הקודם. בקול הכי יציב שהצלחתי לגייס אמרתי לה שהיא לא צריכה להתנצל בפני על שום דבר ושאני לא כועסת. היא ביקשה שאני אבוא ללוויות של המשפחה שלה. שתקתי.

"בבקשה," היא יבבה. "אני לא יכולה לעבור את זה לבד. לא נשאר לי אף אחד."

לקחתי נשימה עמוקה, התנצלתי והסברתי שאני לא יכולה להישאר.

חזרתי לישראל מתוך כוונה לסיים את תהליך ההתנתקות החד-צדדית מהעולם שתכננתי. היה לי עכשיו הרבה כסף – קלודט וההוצאה שהיא עבדה בשבילה לא חשבו שמשהו קטן כמו פיגוע המוני צריך למנוע מהספר לצאת, וממה שהיא סיפרה אפילו אנוק לא חשבה שזה רעיון גרוע – ובשביל מה שתכננתי הייתי צריכה להפוך אותו לעוד הרבה כסף. הלכתי ליועצי ההשקעות הכי טובים, ששמחו מאוד לקבל אותי בתור לקוחה, ותוך זמן קצר יכולתי להרשות לעצמי לקנות דירה בשכונה יוקרתית, עם דלת כבדה בלי שלט מזהה שהודיעה לעולם שאין לו מה לחפש אצלי. מילאתי את הדירה ברהיטים, ציוד כושר, טלוויזיה עם מסך ענק וטאבלט, והתכוונתי לבלות את יתר חיי בחברת הסרטים, סדרות הטלוויזיה והספרים האהובים עלי. שיחות טלפון מקלודט שבהן היא העזה לגשש בנוגע להצעות לפרויקטים אחרים נענו בניתוק אלים בפרצוף. היא הבינה את המסר בסוף: הנושא היחיד שאני מוכנה לדבר אתה עליו הוא הכסף שהיא משלמת לי.

המשכתי לקבל הצעות עבודה גם ממקומות אחרים, בעיקר במייל, כולם בינלאומיים. את חלקן דחיתי בנימוס, מרובן פשוט התעלמתי, עד שהגיעה ההצעה שלא יכולתי לסרב לה. זה קרה אחרי שחזרתי מהשבעה על אבא שלי. בדקתי מייל בפעם הראשונה מזה שבועיים, והשם של אחד השולחים תפס מייד את תשומת הלב שלי: נשיונל ג'יאוגרפיק.

הם רצו אותי לסדרת צילומים מיוחדת באוקיינוס השקט. קבוצה קטנה של איים שם עמדה להיעלם מהמפה – ההתחממות הגלובלית עשתה את שלה, וההצפות עמדו להטביע את האיים תחת מי הים. רוב התושבים כבר פונו, נשארה רק קבוצה קטנה והרבה מאוד בעלי חיים שעומדים לשקוע למצולות ביחד עם האיים. המגזין רצה צילומים משם, לפני שלא יישאר מה לצלם, והדד-ליין לתשובה עבורם היה קצר. רציתי לשלוח גם להם דחייה מנומסת, אבל הרגשתי שאני לא מסוגלת להקליד תשובה כזו. נזכרתי איך נשיונל ג'יאוגרפיק היו פעם החלום שלי, כשהייתי ילדה קטנה וטיפשה. הרגשתי שאני עדיין צריכה את החלום הזה. לחזור להיות אותה ילדה. כתבתי להם שאני מקבלת את הג'וב, ושאני אעשה אותו לגמרי בהתנדבות, כולל הנסיעות שעליהן אני אשלם.

אני זוכרת איך מגפי שקעו בקרקע הבוצית כשירדתי מהספינה שהביאה אותי לאיים. הקברניט ציין שעשרת הקילומטרים האחרונים שעברנו בשייט היו עד לא מזמן חלק מאדמת האי. הוא היה אחד מעשרות בודדות של תושבים, כולם גברים, שעדיין לא פונו. כמו כל האחרים, היה לו שיער שהאפיר בטרם-עת וקמטי ייאוש שחרצו את פניו. בפעם הראשונה מזה הרבה זמן, שלחתי יד למצלמה בתיק שלי, והרגשתי איך האדרנלין מציף אותי. זו כבר לא הייתה אותה אופוריה תמימה שהרגשתי בדרום אמריקה, יותר נחישות שחושלה בכאב. הקברניט הביט על פני והנהן. הוא הכיר את התחושה הזו.

צילמתי ללא הפסקה. צילמתי בתים שננטשו בחופזה, בחלק מהם עדיין נותרו בגדים, כלי מטבח וצעצועים. צילמתי בתים שחלקם התחתון כבר שקע בתוך הים. צילמתי בעלי חיים שנלחמים באלימות על מה שנותר מאזור המחיה שלהם, אדישים לחלוטין לנוכחותי. צילמתי עצים עירומים וסלעים שהגלים מכים בהם. הקפדתי לא לצלם אף אחד מהמקומיים.

הייתי אמורה לעלות על הספינה שבועיים לפני הפינוי הסופי של האיים, אבל התעקשתי להישאר. אמרתי שאני חייבת לצלם את הרגע שבו אחרוני התושבים עוזבים. נכחתי ברגע הזה, כיוונתי אליהם את המצלמה, ואחרי כמה שניות הודעתי שאנחנו יכולים לזוז. לא באמת לחצתי על הכפתור.

ההפלגה לטאיוואן הייתה סוערת, וכולנו היטלטלנו מצד אחד של הספינה לצד השני במשך חמש-עשרה שעות, אבל בסוף הגענו בשלום לשדה התעופה שממנו אני הייתי אמורה להמריא לישראל, והם למדינות שהסכימו לקלוט אותם. הצלחנו אפילו להגיע לפני הטיסה שלי. לחצתי יד לכולם לפני שעליתי למטוס.

שעתיים אחרי שהמטוס שלי המריא, הסינים פלשו לטאיוואן. שדה התעופה נהרס לחלוטין בגל ההפצצות הראשון, כשכל הפליטים מהאיים עדיין בתוכו. כולם נהרגו.

כבר לא בכיתי. הדמעות שלי נגמרו מזמן ונשאר רק כאב עמום. רציתי לחזור לשגרת הבדידות המבורכת שסיגלתי לעצמי, אבל לחיים היו כרגיל תוכניות אחרות. הצילומים שלי מהאיים הביאו אותי בפעם השנייה לטקס פרסי צילומי העיתונות של השנה. שוב חייכתי בטקס בלי להתבונן במסך, ושוב עמדתי ללחוץ יד לראש חבר השופטים, אבל היד שלו נשארה באוויר כשזיהיתי אותו. זה היה דיטר.

הוא הזמין אותי להצטרף אליו לארוחת ערב אחרי הטקס, והארוחה הפכה לשיחה ארוכה של שני אנשים בסוף העשור הרביעי לחייהם והחלומות השבורים שלהם. בשלב מסוים כנראה נראיתי עייפה, כי דיטר הציע להזמין חשבון. למרות המחאות שלו התעקשתי לשלם, וכשהלכנו לכיוון המעליות שאלתי אותו אם הוא רוצה לעלות אתי לחדר במלון. כשהתעוררתי לידו בבוקר למחרת, הוא שאל אם אני רוצה לבוא אתו לגרמניה.

היינו ביחד במשך שנתיים לפני שנפרדנו ברוח טובה. בדיוק כשחזרתי לארץ הגיע הטלפון מבצלאל. התפנה אצלם תקן במחלקה לצילום והם שאלו אם אני מעוניינת להגיש מועמדות. החלטתי לנסות, והניסיון הפך לעבודה קבועה. גיליתי שאני אוהבת לטפח את הדור הבא של הצלמים, שזה נותן לי את השלווה שחיפשתי כל-כך הרבה זמן. ועדיין, בכל השיעורים שלי נזהרתי שלא להיסחף להדגמות מעשיות והתעקשתי שכל אחד מהם יטפל במצלמה שלו בעצמו.

בין הסמסטרים הוזמנתי בעצמי לשפוט בתחרויות בינלאומיות ומצאתי את עצמי לוחצת ידיים לצלמים צעירים בכל רחבי העולם. ואז, באחת הנסיעות לתחרות כזו, הצלחתי לסגור מעגל. בזמן המתנה לטיסה בחזרה לארץ בנמל התעופה של רומא, פתאום ראיתי אותו. זה היה אותו קצין שלפני כל-כך הרבה שנים פוצץ לילד את הראש מול העיניים שלי. קצת יותר מלא, עם פחות שיער, אבל אותו מבט בטוח בעצמו.

פניתי אליו והזכרתי לו מי אני. חששתי מהתגובה שלו, אבל כמו אז הוא לא היה מודאג בכלל, הזמין אותי לשתות אתו קפה בסטארבקס והתחיל לדבר על עצמו. הוא כבר לא היה בצה"ל – לפני כמה שנים הוא נחקר בגלל איזה חשד בשחיתות ונכשל בבדיקת פוליגרף; לא הוגש נגדו כתב אישום, אבל הקריירה שלו שם נגמרה. הוא עמד עכשיו בראש איזה סטארט-אפ מצליח.

אחרי חצי שעה של שיחה אתו נמאס לי. אמרתי שאני צריכה להספיק לטיסה שלי, אבל ברגע שקמתי מהכיסא היה לי רעיון. הוצאתי את הנייד – עם המצלמה אני לא מסתובבת כבר שנים – וצילמתי אותו. הוא הגיב במבט מופתע, שהפך לחיוך זחוח בזמן שהתרחקתי ממנו.

התמונה שלו היא התמונה שסוגרת את התערוכה הזו.