לוקחים את תא"ל חרובי

יובל יבנה        21.10.2020

יובל יבנה הוא סופר ומוזיקאי ירושלמי, יליד 1964. למד משפטים ופילוסופיה באוניברסיטה העברית, והחל לפרסם סיפורים לפני כעשרים וחמש שנים. אחדים מספריו: "חיים אחרים", "סיפורים אמריקאיים", "פרס בית שמש". הסיפור "לוקחים את תא"ל חרובי" פורסם בימים אלה בגיליון 5 של "נכון", כתב עת לאוטופיה ודיסטופיה בספרות.

סרן גדי שנער דפק על הדלת. מבפנים נשמע קול אישה: "חָרוּ, יש מישהו בדלת", ואצל גדי הייתה התכווצות בבטן – התקווה הקטנטונת שהם לא יהיו בבית, שהיה ברור שהיא מופרכת, שהרי המודיעין של היחידה אף פעם לא טועה… תא"ל חרובי פתח את הדלת, הוא היה עדיין זקוף, כמו הברושים הזקופים שבחלקה של היחידה בהר המנוחות, חשב גדי. תא"ל חרובי הסתכל על גדי ואמר לו בקול נמוך, כמעט לחישה אבל חזק מספיק ששומעים כל מילה – הקול המיוחד הזה של מבצעים עמוק בעורף האויב – "ידעתי שתבואו".

הקול של האישה מבפנים שאל: " חָרוּ, מי זה?" "זה מהצבא", ענה תא"ל חרובי והזמין את גדי להיכנס פנימה. על הקיר, מול הדלת, היה צילום ענקי בשחור לבן, תא"ל חרובי עם כל מיני גנראלים באיזה חפ"ק, אולי אוגדת שרון ביום הכיפורים? גדי חיפש את התחבושת המפורסמת על הראש של אריק אבל היא לא הייתה בתמונה, אולי זה בכלל ששת הימים? אבל זה כבר זמן מיתולוגי ממש… לפני שהוא נולד, אין מצב שהוא יזהה מישהו… השכונה הזאת הייתה שכונה של קצינים בקבע, עכשיו, בזמן שגדי נכנס אל תא"ל חרובי, עוד חבר'ה מהיחידה נכנסים לבתים של קצינים ברחובות הסמוכים – סגני אלופים, אלופי מישנה, תתי אלופים, יש אפילו אלוף אחד או שניים. בשביל זקנים רגילים שולחים גולנצ'יקים ונחלאים, אבל כאן, בשכונה של הקצינים בקבע היה צריך יחס מיוחד, לכן שלפו את היחידה מהמעקבים אחרי חולים בבידוד והביאו אותם לכאן. כשגדי עבר על רשימת השמות, באפליקציה מבוססת ה-GPS, השם של חרובי ישר קפץ לו לעין והוא לא יודע למה אבל הוא אמר: "את חרובי תשאירו לי".

אף אחד לא התווכח אתו, בכל מקרה זו עבודה שאף אחד לא נהנה ממנה, לקחת את הקצינים הזקנים, אבל לכולם היה ברור שצריך לעשות את זה – אחרי שהם ראו את הגרפים שמראים את אחוז התחלואה מעל גיל שמונים ("זה פשוט מדגרות של הנגיף", אמר קצין רפואה ראשי שבא בעצמו להרצות להם) ואת הסכומים של הפנסיה התקציבית המצטברת ("כל תא"ל כזה שווה לפחות מזל"ט אחד", אמר ראש להק הרכש של חיל האוויר), גם יפי הנפש הבינו שזה מה שצריך לעשות. אז למה גדי אמר: "את חרובי תשאירו לי"? אולי בגלל הסיפור על הצל"ש הראשון של חרובי, שהוא ראה בטלוויזיה באחד מימי העצמאות כשהיה ילד. הוא ישב על הספה עם קבב בפיתה שאבא שלו צלה על המנגל בגינה, ועקב מרותק אחרי ההסתבכות של הצוות של חרובי בסוריה, ואיך, כשהיה נראה שהם אבודים, הוא פרץ עם המקלעון וחיסל לבדו מחלקה שלמה של קומנדו סורי. אז גדי החליט שהוא גם רוצה להיות חייל מובחר כזה, כמו חרובי, כשיהיה גדול.

"ידעתי שתבואו", אמר שוב חרובי לגדי – בקול המיוחד הזה של מארבים בוואדיות בפאתי דמשק – "אני למדתי דבר או שניים בתחום המודיעין, אתה יודע". "אני יודע", אמר גדי  – גם הוא משתמש עכשיו בקול החשאי, כדי שאשתו של תא"ל חרובי לא תשמע. "אני יודע לאן אתם מתכננים לקחת אותנו", אמר חרובי, "לבית אבות בהרצליה, אבל יש לי רעיון יותר טוב". אשתו של תא"ל חרובי נכנסה עכשיו אל חדר המבוא שהם עמדו בו, היא הייתה לבושה בחלוק שינה סגול, הפנים שלה היו עדיין יפים – היה אפשר עדיין לראות, מאחורי הקמטים והנימים הכחלחלים, את הפקידה הפלוגתית הצעירה שהיא הייתה בימים הטובים ביחידה. "זה בסדר, תמנע", אמר תא"ל חרובי, "אני רק משוחח כאן עם הסרן הצעיר הזה, סרן…" "גדי", אמר גדי, "גדי שנער, נעים מאוד".

"נעים מאוד", אמרה תמנע, "רוצה לשתות משהו?" "לא, זה בסדר", אמר גדי, "דואגים לנו מהיחידה".

"טוב", אמרה תמנע והסתכלה על תא"ל חרובי. הוא כנראה סימן לה איזה סימן מוסכם ביניהם, משהו עוד מהימים שהוא היה סרן צעיר והיא הפקידה הפלוגתית, והיא חזרה אל תוך הדירה.

"אז תשמע", אמר תא"ל חרובי, חוזר שוב אל הקול ההוא, "חבל לבזבז אותנו על בית אבות בהרצליה כשיש עוד משימות לאומיות שאנחנו יכולים לסייע בהן, קחו אותנו לגליל".

"לגליל?" שאל גדי, "למה לגליל?"

"למה לגליל?" חזר תא"ל חרובי, "כי בגליל גם אנשים בגילנו יכולים לעזור, מעצם זה שפשוט נגור שם, אתה יודע, המאזן הדמוגרפי". גדי שתק, התמונה של חרובי מהסרט ההוא על הצל"ש הראשון שוב עלתה לו בראש, עם טעם של קבב בפה ועם העצב הזה של יום הזיכרון, שגולש תמיד אל תוך השמחה של יום העצמאות.

"אז מה אתה אומר?" אמר חרובי, "תארגנו לנו בית באחד המצפים האלה, אנחנו לא מפונקים, אחרי הכול, אני גדלתי במושב ותמנע קיבוצניקית".

גדי חשב מהר, סיפור הכיסוי הרגיל היה שבגלל הנגיף צריך לבודד את הזקנים במתחמים מיוחדים – הבידוד בתוך הקהילה נכשל, הנגיף הערמומי הצליח לחדור איכשהו גם לבתים של אלו שהכי הקפידו, אלה שאפילו את הנכדים האהובים שלהם ראו רק דרך המסך. הפסיכולוגים החברתיים של הצבא הגיעו למסקנה שצריך למקם את המתחם בהרצליה – כי הרצליה זה מקום שמתאים לכולם, בשביל זקן משעריים זה עלייה ברמת החיים, ובשביל זקן מכפר שמריהו זה בערך אותה ליגה. אז הסיפור הרשמי היה  שלוקחים אותם למין בית אבות בהרצליה. אז מה יקרה אם נשנה קצת את הסיפור? חשב גדי, במקום בית אבות בהרצליה יהיה בית במצפה אשכרוע בגוש שגב… קצין רגיל, נגיד גולנצ'יק או אפילו צנחן, היה מיד זורם עם זה. אבל גדי לא היה קצין רגיל – ביחידה לימדו אותם לחשוב עשרה צעדים קדימה, לחשוב על כל פרט, כי כל פרט משנה. אז הוא חשב עשרה צעדים קדימה, איך השינוי בסיפור יכול להשפיע על המציאות, גם את זה קצין רגיל לא היה עושה, כי קצין רגיל, ברגע שהוא היה מגיע למסקנה שזה קצת מסבך, אפילו טיפה, הוא היה ישר אומר שהוא נורא מצטער ושאי אפשר כי אלה ההוראות, כולם להרצליה.

כל זה לקח רק כמה שניות, וגדי אמר לתא"ל חרובי: "אוקי, אני אצטרך לדבר עם כמה אנשים על זה, אבל נראה לי שאפשר לסדר את זה".

תא"ל חרובי חייך וטפח לגדי על הכתף, "ידעתי שקצין מהיחידה ישר יבין".

"אבל תצטרכו ממש להזדרז עם האריזה", אמר גדי, "גם אם משנים את התוכנית צריך לעמוד בזמנים".

"אין בעיה", אמר תא"ל חרובי, "אנחנו כבר ארוזים, כבר לפני חודש אמרתי לתמנע שאנחנו צריכים להתארגן". תא"ל חרובי נכנס אל תוך הדירה וגדי שמע אותו אומר לתמנע: "זהו תָמוּ, הגיע הזמן, אנחנו צריכים לזוז".

גדי התקשר לסגן שרון, הסָמֵך שלו, ואמר לו שצריך לארגן מכונית נפרדת לתא"ל חרובי ולאשתו. סגן שרון לא שאל שאלות, הוא ידע שאם גדי אומר אז הוא חשב על זה עד הסוף והוא לוקח אחריות מלאה. גדי הציע לעזור להם עם התיקים, אבל תא"ל חרובי סירב. הם לא ארזו הרבה – רק את מה שחיוני לכמה שבועות, זה מה שתא"ל חרובי אמר לתמנע כשהם הכינו את התיקים לפני חודש. למטה הכול התנהל בסדר מופתי, הזקנים כבר היו על המיניבוס, הם נופפו לשלום לתא"ל חרובי ולתמנע והם נופפו להם בחזרה.

"תראי את הפרצוף של זוזיק פלד", אמר תא"ל חרובי לתמנע, "הוא מת לדעת למה אנחנו לא עולים איתם". "הוא היה ראש אגף המבצעים המיוחדים", אמר תא"ל חרובי לגדי, "תמיד ידע הכול ראשון, אפילו לפני הרמטכ"ל".

סגן שרון עצר לידם עם מרצדס שחורה חדשה. גדי לא שאל אותו מאיפה הוא השיג אותה, בטח החרים כאן בשכונה, מאז שהנגיף התחיל להשתולל יש לצבא סמכויות חירום, כמו במלחמה.

"תראי תָמוּ", אמר תא"ל חרובי, "מרצדס, כמו באנטבה".

"אתה יודע שחָרוּ נהג במרצדס באנטבה?" שאלה תמנע את גדי.

"לא ידעתי", אמר גדי, "תיכנסו בבקשה, אנחנו חייבים לעמוד בזמנים". הוא הציע שוב לעזור להם עם התיקים אבל תא"ל חרובי שוב סירב והכניס את התיקים בעצמו לתא המטען ואחר כך הוא ותמנע נכנסו למרצדס והתיישבו במושב האחורי. גדי התיישב ליד ההגה והתניע, אבל לא התחיל לנסוע.

"למה מחכים?" שאל תא"ל חרובי. "לד"ר אלעזרי", אמר גדי, "אלה ההוראות, חייבים לנסוע עם רופא".

"ילד", אמר תא"ל חרובי, "אני עוד יכול לרדת לעשרים שכיבות סמיכה ואחר כך לעשות עוד חמישים כפיפות בטן, אני לא צריך רופא".

"אני יודע", אמר גדי, "אבל אלה ההוראות".

"לא חבל לבזבז רופאים?" אמר תא"ל חרובי, "לא חסרים זקנים שבקושי יכולים לזוז".

גדי שתק. תמנע הניחה את היד שלה על היד של תא"ל חרובי ואמרה ברכות: " חָרוּּ". הדלת שליד הנהג נפתחה ואל תוך המרצדס נכנסה קצינה עם דרגות סרן, על הכתף שלה היה תלוי תיק בד, מהסוג שלוקחים לים. היא הסתובבה אל תא"ל חרובי ותמנע ואמרה: "נעים מאוד, אני דוקטור אלעזרי". "נעים מאוד", אמרה תמנע. תא"ל חרובי שתק והביט מבעד לחלון על המיניבוס שבדיוק הניע התחיל לנסוע.

"לפני שנצא לדרך", אמרה ד"ר אלעזרי, "אתם צריכים לקחת כדור, זה מחזק את המערכת החיסונית כדי להקטין את הסיכויים שתהיו פגיעים לנגיף בדרך". תא"ל חרובי התחיל לרטון משהו אבל תמנע שוב הניחה את ידה על ידו, "בטח", היא אמרה, "תודה, ד"ר אלעזרי".

ד"ר אלעזרי הוציאה מתיק הבד בקבוק מים, שתי כוסות פלסטיק וקופסת פלסטיק קטנה. היא מזגה מים לכוסות, הוציאה שתי גלולות מקופסת הפלסטיק והגישה לתא"ל חרובי ולתמנע. היא הסתכלה עליהם כשהם בלעו את הגלולות ולקחה מהם את כוסות הפלסטיק. גדי הניע את המרצדס והם התחילו לנסוע. אחרי כמה דקות תא"ל חרובי אמר בקול מנומנם: "היית צריך לפנות כאן ימינה לכביש 6". גדי שתק. תמנע הניחה את ראשה על כתפו של תא"ל חרובי ואמרה: "תן לו לנווט, סמוך עליו".

אחרי עוד כמה דקות ד"ר אלעזרי סובבה את הראש אחורה, תא"ל חרובי ותמנע ישנו שינה עמוקה. "זהו", היא אמרה לגדי והוא עצר את המרצדס בשולי הכביש. הוא יצא החוצה כשד"ר אלעזרי הוציאה מתיק הבד את האמפולות והמזרקים. הוא נשען על הצד של המרצדס, עם הפנים לשולי הכביש, הם חנו ליד פרדס והיה ריח של הדרים באוויר שהעלה בו זיכרון של ניווט בפרדסים בתחילת המסלול, עם תצלומי אוויר. שם הוא היה ביחד עם קיבוצניק אחד, שאחר כך נפל מהמסלול, אבל אז, בהתחלה, בזכות זה שהיה לו אח ביחידה הייתה לו הילה של אחד שמבין עניין. הם לא הצליחו למצוא את הנ.צ, הם הסתובבו והסתובבו סביב הזנב של עצמם ובסוף החליטו לנוח מתחת לאחד העצים. זה היה עץ חרוב, ומלא חרובים היו זרוקים על הארץ, והקיבוצניק הרים אחד מהם ונגס בו ואחר כך ירק ואמר: "אני לא מבין איך אפשר לאכול את החרה הזה, זה כמו ללעוס חתיכת עץ". ואחר כך הוא אמר: "אומרים שהריח שלו זה כמו הריח של שפיך". הם קמו והסתובבו עוד קצת ובסוף מצאו את הנ.צ, הוא היה ממש לידם, מתחת לחרוב. זה היה כל כך מזמן, חשב גדי, מצחיק שנזכרתי בזה עכשיו. הוא שמע את דלת המרצדס נטרקת.

ד"ר אלעזרי יצאה מהרכב והושיטה לו את מכשיר הקשר המאובטח, "אתה יכול לדווח", היא אמרה. גדי לקח את מכשיר הקשר, נשם נשימה עמוקה מלאה ריח הדרים, הזדקף כאילו הוא עומד במסדר, עוצר את הדחף להצדיע, ודיווח.

פרטים על כתב העת "נכון" אפשר לקבל ע"י פנייה לעורכו, אורציון ברתנא – bartana@ariel.ac.il