אמנון סטופ 27.10.2020
אמנון סטופ הוא בעל תואר דוקטור בפיסיקה, עסק בתחום הסביבה ובעתידנות. חובב מדע בדיוני ופנטסיה מילדותו, וכעת גם קומיקס ואנימציה.
אכתוב כאן בקצרה על ארבע סדרות אנימציה. שתי סדרות בנטפליקס – Kipo and the Age of Wonderbeasts ו-The Last Kids on Earth, ושתי סדרות של דיסני, שאפשר לראות גם בערוץ דיסני בארץ – בית הינשוף – The Owl House ואמפיביה – Amphibia.
ארבע הסדרות המוצלחות והכיפיות האלו גרמו לי להרהר שוב בדיון הוותיק על מדע בדיוני לעומת פנטסיה, ובפרט על סוגת האפוקליפסה והעולם הפוסט-אפוקליפטי.
אתחיל עם הסדרות של נטפליקס שהן, לכאורה, מדע בדיוני פוסט-אפוקליפטי.
אני מתפתה לומר שיצרו את הסדרות האלו לכבוד מגפת הקורונה, אבל מובן שהכנת סדרות וסרטים דורשת הרבה זמן, וברור שהתחילו לעבוד על הסדרות הללו הרבה קודם לפרוץ הפנדמיה. במחשבה נוספת, אולי דווקא משום כך האפוקליפסה בשתי הסדרות האלו נראית כל כך ״קולית״. בהחלט לא קודרת ומייאשת כמו שאופייני לסוגה הזאת, וכפי שאולי היו עושים סדרה כזאת לאור הניסיון שלנו עם הקורונה – גופות נערמות ברחובות, הכלכלה מתמוטטת, אנשים נואשים יוצאים לפרוץ לחנויות ולבתים בחיפוש אחרי מזון. אתם מכירים את זה. סרטים וסדרות אפוקליפטיים רגילים, שבהם גם מי שנשאר בחיים עסוק משום מה בעיקר בלהרוג אחרים או להתגונן מפני אנשים אחרים שמנסים להרוג אותו. שתי הסדרות האלו אחרות לגמרי, ממש הקוטב ההפוך.
קודם כל שתיהן צבעוניות מאוד. אחרי הכל אלו סדרות אנימציה שמיועדות לצעירים. ב-kipo הגיבורה שהעניקה את שמה לסידרה היא בת 13, וגם ב last kids הגיבור בן 13. וכך גם החברים/ות שלהם. לכאורה זה שינוי מינורי אבל בפועל כבר באמנות החזותית, במה שרואים, הסדרות האלו הפוכות לחלוטין מהמקובל בסוגה שבדרך כלל מצטיינת בצבעים קודרים ובכלל בקדרות ואפלוליות. כולנו מכירים את הסצנות הסטנדרטיות בתוך מבני בטון קודרים, הרוסים למחצה, הכל אפלולי, מים מטפטפים מהתקרה, ונראה שאף פעם השמש לא זורחת.
ב-kipo אנחנו רואים את האפוקליפסה בדיעבד, בתים הרוסים עם צמחייה משתרגת סביבם, רחובות עם שלדים של מכוניות, כל התפאורה הרגילה בסרטים כאלו – רק שכאן זה לא עצוב עם מוזיקה מבשרת רעות ושלדי אנוש בכל מקום, אלא משעשע ומעניין.
ב-last kids הסידרה מתחילה עם האפוקליפסה – פתאום מופיעות מפלצות, רוב האנשים נהפכים איכשהו לזומבים, מי שיכול בורח מהעיר, ומשאיר מאחור את הילדים, בכוונה או שלא בכוונה. אבל האמת היא שגם בסידרה הזאת המצב לא מאיים במיוחד. הזומבים, למשל, בקושי מפחידים. קל לברוח מהם. הרי כמו שכולנו יודעים מאינספור סרטים, זומבים הולכים נורא לאט, ובסידרה גם קל להעיף אותם ממך: חבטה במקל הוקי (נדמה לי שזה הכלי החביב על הדמויות בסידרה) והזומבי עף ונופל, ועד שהוא קם הגיבור כבר מזמן לא שם.
המפלצות יותר בעייתיות. יש כאלו שממש גדולות ומסוכנות. אבל רובן לא חכמות במיוחד, וגם לא מתעקשות לצוד דווקא בני אדם, אז אם הגיבור נמלט לסמטה צדדית הוא פשוט צריך לחכות שהמפלצת תעבור, והוא יכול לצאת החוצה ולהמשיך בדרכו. בסך הכל די קל להימלט גם מאלו וגם מאלו.
אמנם ב-last kids יש רגעים רציניים, בהם הילדים מודים אחד בפני השני שהם פוחדים ועצובים. ג׳ק, הדמות הראשית, אומר במפורש לנערה היחידה בחבורה (טומבוי לא קטנה שמביישת את הנערים ביכולות הקרב שלה, וספוילר – ה-crush שלו עוד מהיסודי) – מה את רוצה שאעשה, אשב בפינה ואייבב? אני מנסה להמשיך לחיות כרגיל ואפילו ליהנות, אם זה אפשרי.
ב-kipo כאמור כל ההתמוטטות של החברה היא 200 שנה בעבר, כך שאין פה איזה עצב אישי שאנשים מרגישים שהעולם שלהם נעלם ואנשים קרובים להם מתו. לכן בכל זאת הרוח קלילה יותר, כיפית אפילו. אם ככה נראית האפוקליפסה, אז זה לא נורא בכלל. העולם נורא מעניין, יש המון דברים חדשים ומגניבים, ובעיקר – מוטנטים mutes – בעלי חיים שחלקם נעשו גדולים כמו בני אדם ואינטליגנטיים, לכאורה גם כמו בני אדם. אמנם, במשך הסידרה מתברר שבעלי החיים לא באמת חכמים כמו אנשים. אני לא בטוח שזה נעשה במכוון, אבל זה גם לא משנה. מה שחשוב הוא שיש חתולים מגניבים שחיים בבתי עץ שהם גילפו לעצמם עם הקרדומים שלהם, ומסתדרים נהדר עם בני אדם, בעיקר עם האוכל שבני אדם עושים. יש נחשים שאוהבים מוזיקה, ואם בן אדם הוא מוזיקלי ויודע לנגן, יתקבל בברכה. כמובן, אם הוא לא…כנראה יאכלו אותו.
יש חולדות שהקימו פארק שעשועים, כולל גלגל ענק ורכבת הרים, וכולם, כולל בני אדם, ברוכים הבאים – בתשלום כמובן. ועוד ועוד. ככל שאנחנו, הצופים, לומדים להכיר את המוטנטים מקרוב, יחד עם הגיבורים כמובן, מתברר שרובם לא רעים כלל, והאמת שאין להם שום בעיה עם בני אדם, לפחות לא עם גיבורי הסיפור (שהם באמת חבורה חביבה).
בכל זאת אעשה ספוילר…..
…ואגלה לכם שאמנם בעונה הראשונה יש אויב שהוא מוטנט, אבל אז מתברר שהמסכן גדל אצל בני האדם וקיבל יחס רע, ובגלל זה הוא בעצם המוטנט היחיד שבאמת שונא בני אדם. בהמשך מתברר שהאויבת האמיתית היא דווקא אנושית, והיא זו שהגיבורים צריכים באמת לעצור.
אזכיר בקצרה כמה מהמסרים בסדרה, שמשולבים בסיפור כמו שצריך, ולא דידקטיים שדוחפים לך לפרצוף. למשל, המסר שזה בסדר גמור להיות שונים, וגם אנשים (מוטנטים) שונים יכולים להסתדר זה עם זה. זה מסר שמתאים לסרטי דיסני קלאסיים, אבל אני אוהב אותו. מסר שאני קצת פחות אוהב הוא זה שהנחש בגן העדן הוא דווקא חווה, ובסופו של דבר בני האדם (שהם לפי הסידרה בכל זאת הגזע העליון, ואני לא בטוח שזה מכוון) צריכים להסתדר בינם לבין עצמם, והמוטנטים (קרי – פשוטי העם) הם רק הרקע ולא הסכנה האמיתית. טוב, לא בדיוק, תראו את הסדרה ותבינו בעצמכם.
קצת משעשע שכאמור האפוקליפסה לא גרועה בכלל. אפילו הרווחנו עולם מאוד מעניין, המון גזעים אינטליגנטיים וחביבים, שגם לא באמת מאיימים על העליונות האנושית. בני האדם באופן טבעי תופסים את הפיקוד, פשוט כי הם באמת יותר חכמים, אין מה לעשות. אני בכל זאת חושב שהיה עדיף שלא יעלימו 99% מהאנושות, גם אם נרוויח כאמור.
עד כאן על הסדרות מבחינת הצורה והתוכן הסיפורי, ועכשיו ביקורת מדע-בדיונית.
הדיון שהוא אולי הוותיק ביותר בתחומי המדע הבדיוני והפנטסיה הוא על הגבול בין התחומים. מתי מדע בדיוני הופך לפנטסיה? אחרי הכל גם תנועה במהירות על-אורית נוגדת את חוקי הטבע כפי שאנחנו מכירים אותם. כך גם להפך: יש מקרים, אמנם נדירים, שאפשר לשאול אם הפנטסיה היא בעצם מדע בדיוני, למשל אם יש ״כישוף״, אבל עם חוקים ברורים ונוקשים כל כך שהוא הופך למעשה למדע, כולל אפשרות לבנות מכשירים שמשתמשים ב״אנרגיית קסם״. אם כך, יתכן שזה פשוט יקום אלטרנטיבי שבו יש דבר כזה ״אנרגית כישוף״ שאנשים יכולים לעשות בה שימוש ישיר, או באמצעות ״מכשירים״ שרק במקרה נראים כמו סמלים (מעגלים חשמליים) מצוירים בגיר (חומר "מוליך כישוף") על משטח.
יש מי שטוענים שהאבחנה לא צריכה להיות לפי השאלה האם זה מדע כפי שאנחנו מכירים או כישוף, אלא לפי משהו יותר חמקמק: הטון של הסיפור, הגישה שלו, האם ההתרחשויות הן רציונליות, נובעות באופן הגיוני מעקרונות שהוצגו קודם, ויש להן הסבר במונחי ההיגיון הפנימי של העולם הסיפורי – ואז זה מדע בדיוני.
כידוע לכל חובב, בסדרות טלוויזיה ובסרטים, הדיון הזה לא באמת נעשה. אינספור סרטים שנכנסים תחת קטגוריית המד״ב הם למעשה פנטזיה, למשל כל סרטי הזומבים, גם אם ״מסבירים״ את הזומביות כ״וירוס״.
אז בלי לנסות להכריע בשאלה הנצחית, לדעתי שתי הסדרות, גם kipo וגם kids, הן לא באמת מדע בדיוני אלא פנטזיה. הזומבים של kids למשל. באינספור סרטים לכאורה מדע-בדיוניים יש זומבים. אבל הרי ברור לחלוטין שלא יכול להיות דבר כזה, ולא חשוב אם ״מסבירים״ את זה על ידי ״וירוס״. לא יכול להיות שגוף מת מתהלך, לא יכול להיות שמנגנון ביולוגי יתקיים בלי לאכול ולשתות, וגם, אם כבר, אין דבר כזה הדבקה תוך שניות מנשיכה. רעלים, למשל מהכשת נחש, לא באמת עובדים כל כך מהר (אמנם בני אדם גדולים בהרבה מטרף רגיל של נחשים), אבל מחלות כביכול מ״וירוס״? נשיכה או הדבקה בדרך אחרת ותוך חצי דקה אדם ״חולה״ כלומר הופך לזומבי? אין דבר כזה. במציאות, הדבקה והופעת סימפטומים הם עניין של ימים ואפילו שבועות.
אצל kipo האבסורדים אפילו לא ביולוגיים אלא כבר ברמה של הפיזיקה. לא רק בכך שיצור בגודל של אדם נעשה פי 10 יותר גבוה, כלומר פי 1000 יותר מסיבי, ועוד תוך שניות – מאיפה הגיע כל החומר? וזה לפני שבכלל שאלתי איך באופן ביולוגי נוצרו כל התאים והרקמות במהירות כזאת. אי אפשר לקחת כלב שגובה הראש שלו מטר ולהפוך אותו לגובה 50 מטר, אבל לשמור על הפרופורציות. פיל הוא בגובה של ״רק״ 4-5 מטר והרגליים שלו צריכות להיות עבות מאוד כדי להחזיק אותו. רגליים של כלב שמחזיקות אותו בלי בעיה כשהוא בגובה מטר לא יוכלו להחזיק אפילו גוף זהה מבחינת הפרופורציות אבל בגובה 3 מטר. לכן באמת אין כלבים בגובה של 3 מטר. בוודאי שאין מה לדבר על גובה של 50 מטר.
דווקא אין לי בעיה עם אחד האפיונים המשעשעים אצל kipo, שגזעי המוטנטים הם סטריאוטיפים גם של בעלי החיים שהיו במקור וגם של קבוצות אנושיות. זה בבחינת "חופש יצירה" או poetic license, כמו שבמדע בדיוני אפשר לקחת בעלי חיים מוכרים ולחשוב איך תיראה החברה שלהם אם הם יהיו אינטליגנטיים. למשל מערכת היחסים בחברה של אריות אינטליגנטיים בספרה של צ׳רי ״הגאווה של שאנור״.
ובכל זאת, משהו קטנוני נוסף שהטריד אותי הוא שאחרי 200 שנה כל מה שיצרו בני האדם עדיין קיים. בגדים שמחזיקים מעמד 200 שנה? אפילו אם לא נגעו בחולצה, אין שום סיכוי. כנ״ל למשל עם הגיטרות של הנחשים, וכמובן כל שאר הציוד האנושי שמאפיין את קבוצות המוטנטים השונות. כמובן שאין מה לדבר על מוצרי המזון. פחיות משקה תוסס שהילדים מכורים לו (כן, הבנתי את הבדיחה) שנשארו עם גז וניתנות לשתייה אחרי 200 שנה, בלי סימן של חלודה או פגיעה? מילא אם האפוקליפסה התרחשה לפני 20 שנה. גם אז אני לא בטוח שהמוצרים יחזיקו מעמד. אבל 200 שנה? שום סיכוי.
נעבור לשתי הסדרות של דיסני. לעומת שתי הסדרות של נטפליקס, שתי הסדרות הללו, המוצלחות מאוד, מוצגות מראש כפנטזיה מסוגת העולם המקביל. ב״בית הינשוף״ אין בכלל שאלה. נערה עוברת לעולם מקביל באמצעות דלת קסומה, בעולם המקביל יש כשפים, והיא נעשית שוליה של מכשפה כדי ללמוד להיות מכשפה בעצמה. הפנטזיה ברורה, אין ספק. זו במידה רבה פנטזיה קלאסית ואין לי מה להעיר עליה מלבד להמליץ על הסדרה, שאני חושב שהיא אולי המוצלחת ביותר מכל הארבע – אף שהיא כאמור פנטזיה רחמנא ליצלן ולא מד״ב.
אני אמנם חובב מד״ב, אבל בכל זאת מה שחשוב לי יותר מהסוגה הן איכויות של סיפור, בסדרות קומיקס גם איכויות של האמנות, ובסדרת טלוויזיה מצוירת גם הקצב וצורת הגשת הסיפור.
ב״אמפיביה״, שאף היא סדרה מצוינת, ההתחלה של הסדרה היא בכישוף. אין שום ״הסבר״ שמתחזה להיות מדע בדיוני כמו איזה מתקן שמאפשר מעבר ליקום מקביל. זה ברור שמדובר בכישוף. הגיבורה של הסדרה (שוב גיבורה, כמו בשלוש מתוך 4 הסדרות, ושוב בת 13) מועברת עם החברות שלה לעולם שבו צפרדעים, קרפדות, וטריטונים, כולם בגודל של בני אדם, ואינטליגנטיים – דומה קצת ל-kipo. אבל, למרבה העניין, באמפיביה אין כלל שימוש בקסם. מלבד פרק אחד, הכל מתנהל לחלוטין בצורה היום-יומית המוכרת. בלי כוחות על, בלי כוחות קסם, ממש כמו מדע בדיוני! פשוט מציגים לנו עולם שבו שלושה גזעים אינטליגנטיים, כולם אמפיביים, בגודל של בני אדם. כמובן, לא להגזים, זה לא מדע בדיוני ״קשה״. אני לא חושב שאם אכן היו גזעים אינטליגנטיים כאלו הם היו מתלבשים בדיוק כמו בני אדם, גרים בבתים שנראים בדיוק כמו בתים של בני אדם, וכולי.
יש גם עוד כמה בעיות ״טכניות״ בסדרה, למשל טעינה של טלפון סלולרי באמצעות צלופחים חשמליים… אבל אין, או כמעט ואין, כישוף, וכמעט כל מה שקורה מוסבר באמצעים פיזיקליים, בדיוק כמו בעולם שאנחנו מכירים. אתה רוצה להעיף משהו? אתה צריך לתת לו מכה הגונה עם מקל. אתה רוצה לנקז מים? צריך לחפור תעלה. אתה רוצה לבנות משהו? צריך להרים לוחות עץ ולדפוק מסמרים. אתה רוצה להטעין מכשיר חשמלי? צריך למצוא מקור לחשמל. מופרך טכנית ספציפית, אבל זה לא כישוף שבדרך פלא ממלא את הסוללה, צריך ממש משהו שמייצר חשמל באופן טבעי ומוכר. כאמור, זה לא מדע בדיוני ״קשה״, וכך למשל יש ציפורים ענקיות שצדות צפרדעים. כבר הסברתי בהקשר של kipo למה אי אפשר פשוט להגדיל בעל חיים, ואנפה בגובה 10 מטר לא יכולה לעמוד על רגליים דקיקות של אנפה, ובודאי לא יכולה לעוף (אין יצורים מעופפים גדולים יותר ממוטת כנפיים של בערך 3-4 מטר). אבל, מצד שני, האויב המסוכן הוא אנפה שאוכלת צפרדעים ״כמו במציאות״, ולא דרקון שיורק אש (אבסורד ביולוגי) ומעופף עם כנפיים זערוריות יחסית לגופו.
לסיכום, שתי סדרות כביכול-מדע-בדיוניות בז׳אנר הפוסט-אפוקליפטי, שמציגות אפוקליפסה לא נוראה בכלל (אם נשארת בחיים, כמובן), ואפילו משעשעת. בפרט kipo שבה העולם הפוסט אפוקליפטי מצטייר בכלל כעדיף על העולם שלנו. אבל, לדעתי, שתי הסדרות הן בעצם סדרות פנטזיה. לעומתן, שתי סדרות פנטזיה בסוגת המעבר לעולם אחר, שלמרבה הפרדוקס אחת מהן יותר ״מדע בדיונית״ בגישה שלה מאשר הסדרות הכביכול-מדע-בדיוניות, ולכן מעוררת מחשבות על האבחנה הנ״ל, והאם בכלל אפשר לעשות אבחנה כזאת.
כל ארבע הסדרות מומלצות.
