רז גרינברג                                                                     21.8.2022

רז גרינברג הוא חוקר אנימציה, מרצה באוניברסיטת תל-אביב ובמכללת הדסה, וכותב על מד"ב ופנטסיה לשלל במות בארץ ובעולם. סיפוריו התפרסמו בכתבי עת ישראלים, אמריקאים ובריטיים. סיפורו "השקט שלפני" פורסם באתר זה ב-8.1.2021.

הסיפור "לכאן את שייכת" ממשיך את עלילותיה של הגיבורה אורה ריאזנוב, שהוצגה בסיפור "בובה חרוכה" שהתפרסם בשנת 2021 ב-"היה יהיה", אסופת סיפורים מקוריים היוצאת לאור מדי שנה ע"י האגודה הישראלית למד"ב ופנטסיה.


זה קרה בדייט השני או השלישי שלי עם גידי. זה היה בבוקר של יום הזיכרון ונסענו ליפו לקנות חומוס בשביל חגיגת יום העצמאות שהוזמנו אליה אצל חברים שלו מהפלוגה באותו ערב. הצפירה תפסה אותנו רגע אחרי שיצאנו מהאוטו של ההורים של גידי, וכמובן ששנינו מייד נעמדנו דום.

כשהצפירה נגמרה, גידי התפוצץ מצחוק. "תגידי, אורה, איפה למדת לעמוד ככה? ברוסיה?"

אני כבר לא זוכרת מה עניתי לו, אבל אני זוכרת שנעלבתי. גם כי עליתי עם אמא שלי מרוסיה בגיל חמש וגם כי עמדתי דום בצורה נכונה – עם הידיים מאוגרפות לצדי הגוף – בדיוק כמו שלימדו אותי בטירונות. גידי, כמו ישראלי טיפוסי, שכח מזה רגע אחרי ועמד דום בצורה דפוקה עם הידיים מאחורי הגוף, שזה בכלל עמידת נוח.

נזכרתי בכל הסיפור ביום הזיכרון הראשון אחרי שגידי מת. לא נסעתי אז לקנות חומוס ביפו, ושום חגיגת יום העצמאות לא חיכתה לי באותו ערב. לא חשבתי אפילו לעלות לקבר של גידי באותו יום, כי לא התחשק לי לפגוש את המשפחה שלו. במקום, נסעתי לראשון לציון לראיון עבודה למשרה של פקידה באיזה משרד. מיקי, החברה שהתעלקתי על הדירה שלה קרוב לחודש, התחילה לרמוז לי שהגיע הזמן שאתחפף. חשבתי שאם אמצא עבודה עם משכורת קבועה בראשון, אוכל אולי לשכור איזו דירה בעיר – זה בטח יותר זול מתל-אביב והאזור – להגיע ברגל לעבודה, לחסוך קצת כסף ולהתחיל לחזור לעמוד על הרגליים.

המשרד שבו הייתי אמורה להתראיין שכן בבניין שנראה מוזנח כצפוי, אבל החלטתי בכל זאת לעשות רושם מטופח לפני שאני נכנסת פנימה. הלכתי לסמטה מוצלת, כמעט חשוכה ומלאה בזבל ליד הבניין, פתחתי את התיק, הוצאתי מראה קטנה והתחלתי באיפור מהיר, כשהצפירה נשמעה. נעמדתי מייד דום, עם הידיים מאוגרפות לצד הגוף, ונזכרתי.

נזכרתי באותה שיחה עם גידי. נזכרתי בחגיגת יום העצמאות באותו לילה. נזכרתי איך, כמה חודשים אחר-כך, עברנו לגור ביחד. נזכרתי בחופשה המשותפת שלנו בקפריסין. נזכרתי איך הוא תמיד חיבק אותי וניחם אותי אחרי כל אודישן שלא הלך ולא הוביל לכלום. נזכרתי בלוויה שלו, ואיך המשפחה שלו זרקה אותי מהדירה שבה גרנו. נזכרתי, והדמעות זלגו מעיני ומרחו את האיפור על הפנים שלי. האזעקה נגמרה, והתכוונתי לפתוח את התיק, להוציא ממחטה ולנגב את הפנים, להתאפר שוב ולהיכנס למשרד לראיון.

אבל לא יכולתי לזוז.

פשוט לא הצלחתי להזיז אף שריר. עמדתי שם, בסמטה, מוקפת בזבל, בלי שיכולתי להזיז אף שריר. חשבתי שאולי נתפס לי משהו, אבל אז הבנתי ששום דבר לא כואב לי –פשוט הייתי קפואה במקום.

מה זה? חטפתי שבץ? המחשבות המפחידות רצו לי בראש. התחלתי להתנשם ולהתנשף והבנתי שאני יכולה עדיין לנשום כרגיל. ניסיתי לצעוק, אבל מהפה שלי יצאו רק התנשפויות. ניסיתי שוב לזוז אבל לא הצלחתי.

הכרחתי את עצמי להירגע. הפסקתי עם ההתנשפויות, חזרתי לנשום כרגיל, וניסיתי לחשוב מה אני יכולה לעשות. הסמטה הייתה חשוכה והיה מעט מאוד סיכוי שמישהו יראה אותי מהרחוב. לא היה נראה שמישהו עומד להיכנס לתוכה בדקות הקרובות, או בשעות הקרובות – לא נראה שמישהו טרח לאסוף ממנה את הזבל בחודשים באחרונים. וגם אם היו אנשים שהגיעו לסמטה כזאת בכוונה, הייתי די בטוחה שזה לא יקרה בשעות האור, או שאני בכלל רוצה לפגוש אדם כזה. לא יכולתי לסובב את הראש כדי להסתכל שוב, אבל זכרתי שראיתי כמה מזרקים וקונדומים זרוקים בין ערמות הזבל מאחורי.

ניסיתי לחשוב מה לעשות. אולי ליפול ולזחול? גיליתי שאני לא מסוגלת לעשות גם את זה, הגוף שלי פשוט לא ציית. לנסות לעשות רעש כדי שמישהו יבוא? אבל איך? ניסיתי שוב להתנשף, הפעם בכל רם, אבל זה עדיין לא נשמע לי מספיק חזק. מחשבות מפחידות חזרו להתרוצץ לי בראש. מי יודע כמה זמן אני הולכת להישאר פה, אם אני אחזיק מעמד, אם יבואו לכאן פושעים, נרקומנים, אני…

ובדיוק אז התיישב עלי יתוש. הוא התיישב על הזרוע שלי ויכולתי לחוש בצמרמורת לא נעימה שעוברת לי בכל הגוף. ואז הוא עזב את הזרוע שלי והתחיל לזמזם לי באוזן, וזה שיגע אותי. הוא נחת בסוף על הלחי שלי, ושוב הרגשתי את אותה צמרמורת מעצבנת. ואז הוא חזר לזרוע שלי ועקץ אותי.

רציתי לצעוק, רציתי להרים יד ולמחוץ אותו. אבל לא יכולתי לזוז. הרגשתי גירוי במקום של העקיצה, רציתי לגרד שם ולא הייתי מסוגלת. דמעות שוב מילאו את העיניים שלי – גיליתי שלבכות אני עדיין יכולה, אבל למצמץ לא. הראייה שלי התערפלה לכמה רגעים.

ואז כשהדמעות זלגו, והראייה התחילה להתבהר שוב, ביחד עם תחושת גירוי חדשה, הפעם בעיניים, ראיתי מישהו עובר ברחוב שאליו הובילה הסמטה. עדיין לא הצלחתי לראות במדויק פרטים, לא יכולתי לראות אותו בבירור או להעריך כמה הוא רחוק, אבל לא התכוונתי לוותר על ההזדמנות. התחלתי שוב להתנשף – הקול היחיד שיכולתי להשמיע – וניסיתי לעשות את זה כמה שיותר בכבדות, כדי למשוך את תשומת הלב שלו.

היה לי ברור שזה לא ילך. ההתנשפויות שלי נשמעו כמו שריקות קלושות, פרודיה לעגנית על הרעש שרציתי להשמיע. האיש מהרחוב נעלם וחשתי איך האכזבה מציפה את לבי.

אבל ההתנשפויות שלי נמשכו. לקחת לי זמן להבין מה קורה, כי הפסקתי להתנשף כשהאיש נעלם משדה הראייה שלי. אבל עדיין שמעתי את ההתנשפויות, רק שהן לא באו ממני הן באו… מאחורי?

כן, מישהו או משהו מאחורי התנשף בדיוק כמוני. ואז ההתנשפויות האלה נפסקו, ובעקבותיהם בא צחוק לעגני. ואז שוב התנשפויות, ואז שוב אותו צחוק. ואז מי או מי שלא השמיעה את הקולות האלה סוף סוף דיברה, בקול נשי חורק.

"תראו אותה! מנסה לגרום למישהו לשים לב אליה!" הדברים לוו בעוד מאותו צחוק מכוער, משולב באותו חיקוי מדויק מדי של ההתנשפויות שלי. "טוב, אי אפשר להאשים אותה, כבר שנים היא מנסה לעשות את זה!" הצחוק חזר בעקבות הדברים, אכזרי עוד יותר מקודם. "מחזיקה מעצמה מוזיקאית למרות שפעם האחרונה שמישהו שמע אותה היא הייתה בת שש-עשרה מטומטמת ששרה לבנות שלוש-עשרה מטומטמות! עכשיו כל אותן בנו שלוש-עשרה כבר התבגרו, וגם היא התבגרה – אבל נשארה מטומטמת!"

שוב אותו צחוק מתגלגל, מרושע, ואני הרגשתי את העלבון והכעס עולים בי. לא יכולתי לראות מי אמרה מאחורי את הדברים האלה, אבל מי שזו לא הייתה, היא ידעה מה הם עושים לי.

"הופה! היא עצבנית עכשיו! אולי נשחרר אותה קצת כדי שהיא תלמד אותנו לקח, אה?"

לפתע חשתי איך הכוח שוב חוזר לגופי, לשרירי. בלי לחשוב הרבה, הסתובבתי עם אגרוף מונף כדי להכות את האישה שלעגה לי. אבל לא ראיתי אותה שם. לפחות לא בהתחלה.

הצד האחורי של הסמטה היה מלוכלך ומזוהם כמו קודם, רק שעכשיו ניצבה במכרזו ערימה גדולה של סמרטוטים שהגיעה עד לגובה מותני. הסירחון מהערימה הזו היה גרוע לפחות כמו, אם לא יותר, מזה של יתר הפסולת בסמטה. לא הבנתי מה קורה עד שראיתי שני חורים פעורים באותה ערימה, שבתוכם בוערות שתי עיניים שבוהות בי.

"נו, למה את מחכה?" היא שאלה אותי באותו קול לעגני. "תרביצי לי, נשמה. את יודעת שאת רוצה."

עמדתי להוריד לה אגרוף במקום שבו תיארתי לעצמי שנמצא מרכז הפנים שלה. אבל גיליתי ששוב אני לא יכולה לזוז.

"מה אמרתי? מטומטמת או לא? איזה קטעים הולכים פה, בחיי…" היא שוב פרצה בצחוק. "בואי חמודה, בואי נעשה את זה מעניין. את יכולה לדבר עכשיו. בואי נשמע אותך."

שוב עברה בגופי אותה תחושה שהוא משתחרר – אבל הפעם התחושה הייתה ממוקדת יותר, רק באזור הלסת. לא יכולתי להזיז את יתר הגוף. "מה את רוצה ממני, חולירע?!" צרחתי עליה.

היא המשיכה לצחוק. "תמשיכי, מותק, זה עושה לי טוב שאת עצבנית. חולירע? זה הדבר הכי גרוע שאת יכולה להגיד עלי? אמא שלך חינכה אותך טוב מדי, בשביל כלומניקית שהיא בת של כלומניקית."

"תסתמי את הפה!"

"אוי-אוי-אוי, דיברתי לא יפה על האמא שלך, שהייתה מזכירה של איזה אפרטצ'יק חשוב ברוסיה ופה בארץ היא ניקתה מדרגות. שאלת אותה פעם איך היא התדרדרה ככה, או שלא היה נעים לשאול למה בישראל היא לא מצאה את האנשים הנכונים לשכב איתם?"

הדם התחיל לעלות לי לראש, אבל בדיוק כשעמדתי לצרוח עליה שוב הבנתי פתאום שאני יכולה לנצל את מיתרי הקול שלי בצורה מועילה יותר. "הצילו!" צעקתי. "אני לא יכולה לזוז! הצילו! תעזרו לי! מישהו!"

היא השתתקה ובהתה בי – לא הצלחתי לפענח את ההבעה בעיניים שלה מבעד לסמרטוטים שכיסו את מה שהנחתי שהיה הפנים שלה. אחרי רגע שבו לא קרה כלום, היא שוב פרצה בצחוק. "עוד לא הבנת? אף אחד לא שומע. לאף אחד לא אכפת. כמו שהיית הבנאדם היחיד בלוויה של אמא שלך. כמו שההורים של החבר שלך זרקו אותך מהדירה, כמו הקונדומים והמזרקים שזרוקים פה. מותק, אף אחד לא רוצה לשמוע ממך יותר. אף אחד לא רוצה לזכור אותך. לכאן את שייכת."

"לא נכון," אמרתי בקול הכי יציב שהצלחתי לגייס.

"וואלה? את לא עמדת בדיוק להיכנס למשרד שבו יציעו לך עבודה בשכר מינימום, כדי שתוכלי לגור בעיר הפח של ישראל? תאמיני לי, הדירה שהיית מוצאת לא הייתה שדרוג גדול ממה שיש לך פה בסמטה."

בפעם הראשונה במהלך השיחה שלנו, ההתנשאות שלה עלי נראתה לי מנותקת מהמציאות. "אני באמת אמורה לקבל טיפים על לייפסטייל ממך? ערימת זבל מהלכת?"

שוב ראיתי שינוי בהבעת העיניים שלה, ואז היא התחילה להתרומם. סמרטוטים וחתיכות פסולת נתלשו מגופה, כאילו היו דבוקים אליו כבר זמן רב. אבל כשהיא ניצבה מולי, ויכולתי להבחין בקווי-מתאר כמעט אנושיים לגופה ולפניה, היא עדיין הייתה, ברובה, מכוסה בהם. היא קירבה את פניה לפני, עיניה בוערות והצחנה מגופה ומהבל-פיה בלתי נסבלת. "את חושבת שאת יותר טובה ממני?"

"אני יודעת שכן. אני לא חיה בזבל ומעמידה פנים שטוב לי. ואולי, כמו שאמרת, אף אחד לא רוצה לשמוע ממני יותר – אבל אני לא מחזיקה את האנשים שאני רוצה שישמעו אותי בכוח, רק כדי שיהיה לי עם מי לדבר."

"תסתמי כבר!" חשתי כיצד שרירי הלסת שלי קופאים שוב. לא יכולתי לומר דבר, אבל האמנתי שהיא יכלה לראות במבט שלי את תחושת הניצחון שהרגשתי.

היא באמת שמה לב, וזה לא מצא חן בעיניה. "פשוט תסתמי, שרמוטה. את תישארי פה. תזכרי מה שאני אומרת לך. את תישארי פה ותלמדי לאהוב את זה." היא התחילה ללכת במעגלים קטנים מול עיני. "איך, איך אני מכניסה את זה לראש המטומטם שלך. רגע, הנה…"

היא הושיטה קדימה יד גרומה, מצולקת ומלוכלכת, והחלה לחטט בכיס הג'ינס שלי, מה שללא ספק היה גורם לי לצרוח ולהירתע בבהלה אלמלא הייתי קפואה במקום. היא מצאה את הטלפון הנייד שלי, הוציאה אותו מהתיק, הדליקה אותו והתחילה לעבור על רשימת אנשי הקשר שלי.

"הנה, הנה… קחי, דברי איתה."

היא קירבה את הנייד שלי לפני, ומתחת לשאריות הטינופת מאצבעותיה שנמרחו על מסך המגע של המכשיר, ראיתי את השם של מיקי. הטלפון צלצל, והיא ענתה. "אורה?"

חשתי כיצד שרירי הלסת שלי משתחררים. "מיקי, את חייבת לעזור לי! תתקשרי למשטרה או למכבי אש, תגידי להם שאני בראשון ברחוב…"

"אורה, תראי, בעל הדירה מגיע מחר בערב. אני חייבת לפנות את הדברים שלך."

"מיקי, זה לא חשוב עכשיו…"

"זה כן חשוב. תראי אורה, אני מצטערת אבל זה לא הולך. אני יכולה לארוז לך את הבגדים בשקית ולשים בחדר אופניים. מה אני עושה עם כל היתר?"

"מיקי, תקשיבי לי…"

"לא, אורה, את תקשיבי לי. אני פשוט חייבת לפנות את הדברים שלך. מה אני עושה עם הגיטרה?"

לרגע שכחתי לגמרי ממה שקורה מסביבי. "מיקי, דיר באלאק, תשמרי לי על הגיטרה. תזרקי את כל הדברים האחרים, אבל תשמרי לי על הגיטרה."

"בסדר, אבל את צריכה לבוא לקחת אותה ואת כל היתר עד מחר בערב. ביי."

היא ניתקה. אשת הסמרטוטים הרחיקה את הטלפון מפני, ומצב הרוח המרומם שלה חזר. "את רואה, מטומטמת? גם החברה שלך לא רוצה לשמוע ממך יותר."

עכשיו לא היו לי תגובות שנונות. "את זבל."

היא חזרה לצחוק. "כן, חמודה, אני זבל. אבל אני זבל שיש לו כוח. ביום שבו לא יהיה לי כוח, אנשים יצטרכו להתמודד עם הזבל – עם אנשים כמוך, בין היתר – לגמרי לבד. הם לא רוצים את זה. וזה נותן לי כוח. עכשיו תשתקי ותקשיבי לי."

"תשתקי את. נמאס לי לשמוע ממך."

"טוב, זה לא שיש לך ברירה." תחושת הקיפאון שוב החלה להזדחל ללסת שלי ואני התאמצתי כדי להניע אותה. "תפסיקי עם זה! די!"

ואז הלסת שלי השתחררה בבת אחת. אשת הסמרטוטים בהתה בי. "אמרתי לך לשתוק…"

"אני לא אשתוק! תפסיקי עם זה ותשחררי אותי!"

עיניה הבוערות התמקדו בי. "את תפסיקי לדבר עכשיו." חשתי שוב באותו קיפאון זוחל, אבל האחיזה שלו בלסת שלי הייתה חלשה יותר. "לא! תשחררי אותי!"

היא בהתה בי. מבולבלת. "טוב, אם זה לא הולך איתך בדיבורים…"

היא הניפה שוב את ידה הגרומה, המכוערת, והכתה אותי בלסת עם כף ידה המאוגרפת. היד שלה הייתה דקיקה, אבל היה לה הרבה כוח. המכה כאבה ואני צרחתי.

"כואב, מטומטמת? עכשיו תגידי את זה."

"לכי קיבינימאט."

היא הכתה אותי שוב באגרוף, כואב יותר מקודמו. "תגידי את זה. תגידי שלכאן את שייכת. ואז אני אשחרר אותך."

תחושה של בלבול עלתה בי מבעד לכאב שעדיין רטט בלסת שלי. זהו? זה כל מה שהיא רוצה בשביל לשחרר אותי?

"בסדר," סיננתי. "לכאן אני שיי…" ואז הבנתי. "רגע, את לא באמת תשחררי אותי אם אני אגיד את זה, נכון?"

"אני אשחרר אותך." היא רטנה. "תוכלי ללכת."

"ללכת כן, אבל רק בתוך הסמטה הזו. אני לא אוכל לצאת מפה ברגע שאני אגיד לך את זה."

היא שוב הנחיתה אגרוף על פני. "את מתחילה לשעמם אותי. תגידי את זה כבר."

הכאב בער בפני, אבל צחקתי. "זה כל הסיפור? את פשוט מחפשת איזו פראיירית שתחליף אותך פה?"

"אני כבר לא מחפשת, מצאתי. הנה." היא דחפה אותי בשתי זרועותיה, וגופי המשותק נחת על הקרקע המזוהמת של הסמטה. ואז היא בעטה בבטני, בכח. נאנקתי בכאב.

"תגידי את זה."

"בחיים לא. כל הנאום שלך על איך שאני כמוך היה בולשיט."

היא בעטה בי שוב. "תגידי את זה!"

הכרחתי את עצמי לצחוק שוב, למרות שהרגשתי מוכה וחבולה. "את באמת כל מה שאמרת. את הפח זבל. אבל אלה לא חיים כאלה טובים…"

היא שוב בעטה בי, הפעם בראש. "תגידי את זה כבר!"

"אין סיכוי. ירדת על החיים שלי? את מתה לחיות כמוני. ואת לא תקבלי את זה."

היא התחילה לבעוט בי שוב ושוב, משתוללת וצורחת. "תגידי את זה! תגידי זה!"

הכאבים היו איומים, הראייה שלי התערפלה. ואז פתאום נשמע רעם מלמעלה והיא הפסיקה לבעוט בי לרגע.

הבטתי לשמיים, וראיתי התפוצצות של אורות צבעוניים. הייתי צריכה כמה שניות כדי להבין שאלה הזיקוקים של יום העצמאות. הייתי צריכה עוד כמה שניות כדי להבין שכרגע סובבתי את הראש כדי להסתכל למעלה. הבנתי שאני משוחררת.

קמתי על רגלי, עם רצח בעיניים. אשת הסמרטוטים בהתה בי בתדהמה, והאגרוף שלי נחת בדיוק במרכז פניה. היא נפלה אחורה ונחתה על הקרקע.

"מה… איך…" היא ניסתה לקום. בעטתי בה והיא נפלה שוב. "לא סיפרו לך?" אמרתי ובעטתי בה שוב. "יום הזיכרון נגמר. זה הזמן שבו מפסיקים לעמוד דום ויוצאים לחגוג." בעטתי בה שוב. לאנקות הכאב שלה היה צליל מוזר. והסיפוק שבלהכות אותה עבר לי מהר מאוד.

"תישארי כאן," אמרתי לה. "תישארי כאן ותמשיכי להיות זבל, ולשכנע את עצמך שיש לך כוח. לי יש תוכניות אחרות."

הלכתי לכיוון היציאה מהסמטה, וככל שהתקרבתי לרחוב הכאב מהמכות שספגתי הלך והתפוגג. רגע לפני שעזבתי את הסמטה העפתי מבט אחרון אחורה, וראיתי אותה מתבוננת בי, שנאה יוקדת בעיניה הבוערות. "מטומטמת," היא אמרה שוב, אבל הקול שלה כבר לא נשמע מרוצה מעצמו. הוא נשמע כמעט מעורר רחמים.

הפניתי אליה את גבי, יצאתי מהסמטה לרחוב והצטרפתי לחוגגים.


האיורים נוצרו באפליקציית Dream של חברת Wombo

תגובות

6 תגובות

  • barry.eltsofin@gmail.com
    On נובמבר 28, 2022 4:23 pm 0Likes

    סיפור מגניב ביותר. נהניתי על אף שאינני מכיר את הסיפור הקודם.

  • TbabaGoasp
    On מאי 31, 2024 1:23 am 0Likes

    На сайте https://ruskiseerial.net/ представлены самые новые, интересные фильмы, сериалы, которые определенно заслуживают вашего внимания. Есть и ожидаемые премьеры, которые хочется посмотреть всем киноманам. Все фильмы в отличном качестве, с хорошей озвучкой. Просматривать можно на любом устройстве, включая планшет, смартфон. Для подбора определенного варианта воспользуйтесь специальным фильтром или поиском по жанру. Здесь есть как драмы, так и мелодрамы, комедии, триллеры. Опубликованы и совсем новые фильмы, вышедшие в этом году.

  • Infods
    On יוני 4, 2024 12:44 pm 0Likes

    extreme joint pain with fever wpnspeml hip joint pain runner

  • itulinWroge
    On יוני 7, 2024 5:56 am 0Likes

    Хотите слушать радио онлайн в хорошем качестве? Топ Волна предоставляет такую возможность. У нас есть Европа Плюс, Юмор FM, авторадио, DFM и другое. Вы можете любую радиостанцию слушать на работе, дома либо в дороге. Вы будете в курсе последних новостей и новых композиций. top-volna.ru – https://top-volna.ru здесь собрали радиостанции разных музыкальных жанров и направлений. Найдите нужную волну и получайте удовольствие от любимых мелодий. Можете оставить свой отзыв на выбранную радиостанцию, вам нужно перейти в конец страницы и нажать на соответствующую кнопку.

  • aviator app
    On יוני 15, 2024 1:09 pm 0Likes

    plane crashes, making it a game of both luck and timing. This dynamic gameplay keeps players engaged and coming aviator demonstração

השאר תגובה

דילוג לתוכן