מחיר המלח

ברי אלצופין                                                          29.8.2021

את הסיפור הזה מומלץ לקרוא, איך לומר זאת, עם קמצוץ של מלח…

---

אביעד ושלומית, חברי ילדות שגיל ההתבגרות ביקש להגדיר את יחסיהם מחדש, נסו על נפשם במורד הרחוב. שלומית תפסה את אביעד בידו ומשכה אותו הצידה לתוך מכולת שהתרוקנה מכל באיה.

"מה את עושה?!" מחה אביעד.

"אני לא יכולה לרוץ כמוך," אמרה שלומית בהתנשפות תוך כדי שנשכבה על הבטן באחד המעברים במכולת. אביעד נשכב לצידה.

"מה זה הדברים האלה?" פלט אביעד.

"זה המוות, זה מה שזה."

ממקום שכיבתם, יכלו השניים להביט החוצה אל הרחוב דרך חלונות הענק של המכולת. אנשים נמלטו מפני היצורים החלקלקים שזחלו במורד הרחוב על גחוניהם, גודלם כתנינים. לא נראה שיש להם שלד פנימי כלשהו. החלק הקדמי של גופם הזדקר מעל הקרקע, אך שום ראש לא נראה בקצהו. רק ארבעה משושים, שניים תחתונים קטנים ושניים עליונים גדולים, בלטו מהקצה. זוג המשושים העליונים שימש להחזקת כלי הנשק של היצורים. כל משוש השתחל מבעד לטבעת מתכת, והטבעות חוברו יחדיו בפס מתכתי. בדיוק באמצעו של הפס, באמצע בין שני המשושים, היתה טבעת נוספת וזו שיגרה קרני אנרגיה שהלהיטו את האוויר לגון להבתי בוהק לכל עבר. כל מה שהקרן פגעה בו עלה באש, בין אם היה זה אדם, כלי רכב או בניין.

"מאיפה הם הגיעו?" שאל אביעד.

"מלמעלה, דביל!"

"מה?"

"בזמן שהיית תקוע עם האף בנייד שלך פספסת את הספינות הקטנות שלהם נוחתות מהשמיים. הם באו במהירות. הם בטח מהחלל."

"חלל? נראה לך באמת?!"

"קשה לי להאמין שזו הפתעה איראנית."

"טוב. לא משנה עכשיו. אני יוצא לטפל בהם."

"מה?" פלטה שלומית ותפסה אותו בעודו מנסה להתרומם.

"תקשיבי, יש לי יום סיירות בשבוע הבא ואני לא הולך לשם על תקן ההוא שהתחבא במכולת בזמן מתקפה…"

"יום סיירות? על מה אתה מדבר? מה לא ברור לך? האפוקליפסה הגיעה!"

"אפקומה?"

"אפוקליפסה. סוף העולם. ואם יש משהו שלמדתי מכל הבינג'ינג שעשיתי בזמן הקורונה זה שמצבנו יחסית טוב. אנחנו במכולת."

"על מה את מדברת?"

"תקשיב, סוף העולם הגיע ואנחנו במכולת. יש לנו סיכוי לא רע לשרוד. אנחנו רק צריכים לשבת פה בשקט, לאכול ולשתות עד שהבלגן ייגמר והכל יהיה בסדר."

"ומה אחר כך? איזה פרצוף יהיה לי לנסות להתקבל לסיירת מטכ"ל אם אשב פה עכשיו ואנשנש חטיפים? אני הולך לנסות לדפוק אותם. ויש לי רעיון."

"בוא נשמע, גאון."

"היצורים האלה, הם לא נראים לך מוכרים קצת?"

שלומית הביטה החוצה על טור היצורים שזרם במורד הרחוב.

"הם נראים קצת כמו… כמו חשופיות!"

"כן! בדיוק! חשופיות ענק! את זוכרת מה היינו עושים לחשופיות כשהיינו קטנים?"

"כן. היינו ילדים חארות ושפכנו עליהן מלח והן מתו מזה."

"נכון. הן נמסו למוות."

"האמת היא שהן התייבשו ולא נמסו. המלח הוציא מהן את המים. ועכשיו הדודנים שלהן מהחלל באו לנקום."

"אבל לנו יש מלח."

"מה?"

אביעד קם ממשכבו והלך שפוף קומה למעבר אחר. הוא חזר כשבידיו שני מיכלי פלסטיק מלאים במלח.

"אני הולך לדפוק אותם, שלומית."

"אתה לא מפחד?"

הוא פחד עד מוות. אבל זו היתה ההזדמנות שלו להוכיח את גבריותו לשלומית ואולי – רק אולי – להגדיר מחדש את יחסיהם. הוא נשכב לצידה.

"תראי, הוא אמר והצביע החוצה לעבר אחד היצורים, "אף אחד לא הולך אחריו. הוא האחרון בטור. והם יורים רק קדימה, לא אחורה. אני חושב שאם אתגנב אליו מאחור הוא לא יבחין בי. ואז… ואז אדפוק אותו."

"בהצלחה," אמרה שלומית בשקט והביטה עמוקות לתוך עיניו.

"שלומית," הוא אמר בהביטו עמוקות לתוך עיניה, "אני יכול לנשק אותך?"

"מה?"

"פשוט, אם אני אמות וזה. אני לא רוצה למות מבלי שנישקתי מישהי."

"אה! וואללה יופי! בגלל זה אתה רוצה לנשק אותי."

"לא, לא. ממש לא. אני כבר חושב על זה הרבה זמן."

"באמת? הרבה זמן? כמה זה הרבה זמן?"

"אני לא יודע. כל השנה הזאת אולי."

"כל השנה, הא? איפה כל זה היה אתמול בערב כשישבנו בפארק ודיברנו על התוכניות שלנו לעתיד אל תוך הלילה?"

"לא יודע. זה לא נראה לי העיתוי המתאים."

"ועכשיו זה כן נראה לך העיתוי המתאים? אויש, בנים!"

היא קרבה אליו ונשקה לפיו.

"קדימה, לך דפוק אותו." היא אמרה כשעיניהם נפקחו מחדש, "אני מחפה אותך," היא אמרה ונטלה את אחד ממיכלי הפלסטיק.

אביעד התגנב באיטיות אל אחורי גבו של היצור שזחל בעצלתיים באמצע הכביש. חבריו לנשק התירו אחריהם שובל של הרס ומוות – וסתם שובל. שלומית הסתתרה מאחורי רכב כמה פסיעות מאחורי אביעד. הוא הסתובב לאחור ואותת לה. הם הסירו את המכסים של המכלים משל היו נצרות של רימונים.

אביעד הניף את ידו והטיל את המלח לעבר גבו של היצור. המלח פגע ביצור ויצר פס לבן על גבו. היצור החל להתעוות ולפרכס וניסה להעיף את המלח מגופו. שלומית הופיעה לצידו של אביעד והטילה לעבר היצור את מהלומת המוות.

מקץ 47 שעות ומספר בלתי ניתן לשיערוך של טונות מלח

ראש המטה הכללי וראש אגף המבצעים עמדו בשוליו של טור גוויות של לוחמי הפלישה. המלח רשרש תחת נעליהם. בקצה נעלו השחורה העיף הרמטכ"ל את כלי הנשק מאחד מחללי האויב.

"הייתי אומר שהופתענו."

"זה המודיעין," השיב ראש אג"ם, "הקונספציה שלהם היתה שהאיום המרכזי זה איראן וארגוני הטרור. לא חשופיות ענק מהחלל."

"נראה שהקונספציות שלהם צריכות להתעדכן. שום דבר כבר לא יהיה כמו שהיה."

"בטח לא מחיר המלח."

שני הגברים גיחכו בסיפוק עצמי רב.

זוחלת החלל הגדולה – ספינת האם של כוח הפלישה במקום מחבואה במעמקי מערכת השמש

המפקד העליון של כוח הפלישה סעד עלים ורקבובית מתוך קערה בעת שראש אג"ם נכנס בזחילה כנועה אל לשכתו. היצור זקף את החלק הקדמי של גופו והצדיע באמצעות אחד ממשושיו הגדולים. המפקד העליון שחרר אותו באדישות.

"דווח," הוא פקד.

"המפקד, אבד כל קשר עם אחרוני כוחותינו על פני השטח. אנו מניחים כי חוסלו."

"מישהו מוכן בבקשה להסביר לי את הביזיון הזה?"

"זה ראש המודיעין, המפקד. היתה לו קונספציה שההולכים על שתיים ישתמשו נגדנו באמצעים הטכנולוגיים הכי מתקדמים שלהם, אלה שנחותים משלנו. הוא לא חשב על המלח."

"מסור לו בבקשה שמעתה והלאה הוא הממונה הראשי על ייצור רקבובית למאכל על ספינתנו."

"יש תפקיד כזה, המפקד?"

"יש עכשיו."

"כן, המפקד."

"ואין צורך לציין שאירוסיו לבתי מבוטלים. בכל אופן, יש משהו שאנו יכולים לעשות נגד כל המלח הזה?"

"בוודאי, המפקד. כבר הספקתי להתייעץ עם אגף הטכנולוגיה. יש בספינתנו כל האמצעים הדרושים ליצירת חליפות הגנה עבור הלוחמים. המלח לא יעבור אותן."

"אבל איך הם יזחלו?"

הם עובדים על זה, המפקד. אמצעי כלשהו בגחון החליפה יאפשר את התנועה. אולי היא תהיה אפילו מהירה יותר מזו הטבעית."

"מעולה. שיתחילו לעבוד מייד על עיצוב החליפות. אני אאשר את הדגם הסופי כמובן והוא ישמש לציוד גל התקיפה הבא." 

---

קרדיט איור