ראייתם המוגבלת של בני האדם

דניאל רמבישבסקי                                                  6.2.2021

סיפורו הקודם של דניאל רמבישבסקי, "חזקים ביחד", פורסם כאן ב-15.1.21. הפעם, הצורך של דניאל לכתוב על עולמות דמיוניים מביא אותו להסתכל בעיניים של משהו שראיית בני האדם מוגבלת ביכולתה לראות, והתוצאה המצמררת לא בדיוק שובת עיניים…

---

בזמן שרכב הפטרול עשה את דרכו האיטית בתוך היער, רגלי המתכת העכבישיים שלו מדלגים מעל שורשים ואבנים בולטות, סקוט הסתכל על העצים החולפים לצידם. העצים הסתכלו בחזרה.

הוא ידע שהעיניים שנתלו מהענפים כמו פירות לא באמת הסתכלו עליו. הם עקבו אחרי תנועה, ורכב הפטרול נע לא מעט. אבל הוא היה מוכן להישבע שהעצים היישירו אליו מבט, העיניים חסרות העפעפיים סקרניות. הוא רצה לשרוף את כל היער הארור הזה, את כל הכוכב הארור הזה, השקט והאיטי והאכזרי. הוא היה עושה את זה בלי היסוס, אם לא היה סיכוי שאיימי עדיין נמצאת שם איפשהו. אצבעו הייתה על הדק הלהביור שנשא, רק ממתינה לסימן ששערה על ראשה של איימי לא נח במקום הנכון.

הוא שלח מבט אל רודני והורנר. שני החיילים הביטו דרך החלונות, אבל הפנו אליו את מבטם עכשיו. הוא סימן להם בשתי אצבעות, והם נענעו בראשם, לסמן שהם לא ראו אף סימן בינתיים. הוא הסתובב בחזרה להביט בעצים.

"עם הרבה כבוד, המפקד," רודני שאל דרך מכשיר הקשר, קול לעיסת המסטיק מצקצק, "כמה זמן אנחנו נחפש לפני שנחזור הביתה?"

"עד שנמצא משהו," סקוט ענה בקשיחות, מביט אל עיני העצים.

"אני לא רוצה להיות המבאס כאן, סקוט," הורנר אמר בהיסוס, מרים את מבטו מהחלון. "אבל יש סיכוי שלא נשאר ממנה מספיק כדי למצוא."

"אתה תקרא לי המפקד כשאנחנו במשימה, הורנר. ואנחנו נפתח את הבטן של כל מפלצת מכוערת במקום הזה עד שנוציא ממנה את העצמות שלה, אם זה מה שצריך." השקט המערער של היער מילא את הקשר שוב, אבל זה לא הספיק לסקוט. "זה ברור?" הוא שאל בקול רם.

"כן המפקד," הם ענו במקהלה. סקוט הנהן, וחזר להביט בחלון.

"אל תדאגו, כבר כמעט הגעתם."

ההלם של הקול בקשר היה כל כך פתאומי, שסקוט הרגיש כאילו הרכב בלם, אפילו שההיגוי האוטומטי לא היה מוטרד. הוא הסתכל על רודני והורנר, שהביטו בו במבט המום לא פחות, כל אחד בטוח שהאחרים לועגים לו. סקוט היה הראשון בקשר שוב. "איימי?"

"אם המכשור שלי צודק, אתם צריכים לנוע חצי קילומטר בכיוון צפון-צפון-מערב. אתם תמצאו שם את הפתח למערה, קשה לפספס."

הורנר ורודני הביטו בו במבט המום, והוא סימן באצבעו בתנועות קדחתניות שיסובבו את הרכב לכיוון הנכון – הורנר כבר היה עסוק עם המיחשוב. "הכל בסדר? למה הקול שלך נשמע מוזר?"

"למדתי פה המון," היא ענתה. "החשיבה שלנו כל כך שונה בכדור-ארץ. בני אדם רואים עיניים על עצים, ואומרים לעצמם – למה עצים צריכים לראות? אבל זאת לא השאלה הנכונה. השאלה האמיתית היא מי לוקח להם את העיניים, ומה הוא עושה איתם? כולם לוקחים. כל מי שיכול לקחת, לוקח. ככה זה, כאן."

זה היה מטריד מאוד לשמוע את איימי מדברת ככה, בקול הזה. הוא הסתכל דרך החלון הקדמי, בזמן שהורנר סימן לו בקדחתניות. "איימי, את יכולה לבוא לקראתנו?" סקוט שאל. "יש פה סבך של עצים, רכב הפטרול לא יצליח לעבור."

"אני לא חושבת שהם ייתנו לי לצאת," איימי אמרה, הקול שלה מונוטוני באופן מפחיד.

סקוט הרגיש את ליבו צונח. הוא הרגיש פאניקה ממלאת אותו, מחשבות נוראות עוקבות אחת אחרי השנייה. הוא הכריח את עצמו להיות חייל, להיות מפקד. "כמה מהם יש שם? על איזה גזע אנחנו מדברים?"

"שלושה טורסקים באו לבקר אותי כאן. אני לא יודעת אם יש עוד."

סקוט שיגר מבט אל רודני, שפיו היה פעור. "טורסקים!" רודני מיהר להגיד, כמעט יורק את המסטיק שלו. "כן, אה… גזע ציידים מקומי, מאוד טריטוריאלי, מאוד אגרסיבי. זכרים בלבד. שבע זרועות, ארבע עם עיניים, שלוש מחודדות לתנועה ותקיפה. צדים עם מלכודות ומארבים. הם נתפסים על הענפים, יורקים חומצה על הטרף שלהם מתוך חריץ בפה."

"בני אדם מגיעים לכוכב חדש," איימי התערבה. "רואים בו אטמוספירה מגז לא-ניוטוני. הם מבינים שרובים לא עובדים, מה הם עושים? מביאים להביורים. חייבים להילחם מהר ומרחוק. אבל פה, הציידים סבלנים. מבינים שלא צריך להיות מהיר כדי להרעיל, שמלכודת טובה יותר מאלף רובים."

סקוט ניסה להישאר מרוכז, אבל הוא לא היה יכול לשמוע את הטון הזה בקול שלה יותר. "חיילים, תצטיידו. אנחנו יוצאים מהרכב וממשיכים ברגלי."

"וואה, סקוט, תעצור שנייה-" הורנר אמר.

"לא שאלתי לדעתך, חייל!" סקוט שאג. "ממשיכים ברגל! זאת פקודה!"

הורנר ורודני החליפו מבט, ולרגע סקוט שקל להראות להם מה יקרה אם הם לא יצייתו לו. אבל אז הם קמו, אספו את כלי הנשק שלהם, את הקסדות ומסיכות החמצן, ויצאו החוצה.

"המפקד," רודני אמר בזהירות. "היא מוחזקת במאורה של טורסקים. יהיו מלכודות בכל מקום."

"אז תשמרו על העיניים פקוחות," הוא ענה בלהט, יוצא אחריהם.

"כן, אבל…"

"עיניים פקוחות!" הוא שאג. רודני הביט בו, הפחד בולט בכעס שבמבטו.

המעבר לאטמוספירה המקומית היה לא נוח, כמו תמיד. הגז הלא ניוטוני לא רק גרם לכדורים לעצור באוויר לפני שהגיעו ליעד – תנועות מהירות הפכו לחבטות בקיר, וקול נבלם באוויר עוד לפני שהגיע לאוזניים. זה אמר שהם היו חייבים לזוז לאט כדי לא להיפצע ושהם היו תלויים לחלוטין במכשירי הקשר כדי לתקשר, וגם שהיער היה מלא בדממה, נוראה ומוחלטת. סקוט סימן להם לחצות את המחסום.

"תזכרו, תנועות איטיות ובטוחות," הורנר לחש, בזמן שהם נעו מעבר לסבך העצים, נכנסים לשטח חדש. "תסתכלו על מה אתם דורכים, ותשימו לב לתנועה מלמעלה."

"ברור שתהיה תנועה מלמעלה," רודני סינן, הקול שלו חזק באופן לא טבעי בדממה שמסביב. "לעצים יש עיניים מזוינות שמסתכלות עלינו כל הזמן. תמיד יש תנועה מלמעלה!"

"שקט," סקוט סינן חזרה, הלהביור שלו מחפש מטרה, עיניו נעות בזהירות מסביב.

"שקט? מה זה משנה אם אני בשקט?" רודני קרא. "אני יכול לצרוח אם אני רוצה! אף אחד לא שומע כלום חוץ מאיתנו!"

"בני אדם מגיעים לכוכב שאין בו קול," קולה של איימי התווסף, משתיק את כולם מיידית. "והם אומרים לעצמם – הם בוודאי מתקשרים בתנועות גוף, בהורמונים. ככה אנחנו היינו עושים את זה. או שהם לא מתקשרים בכלל. הם לא חושבים על זה שבכוכב שבו בכל מקום יש עיניים, החיים יכולים לראות יותר חלקים מהספקטרום האלקטרומגנטי, שאולי הם יכולים לשדר ולקלוט כמו שאנחנו משדרים רדיו."

שלושת החיילים החליפו מבטים מבוהלים. לקחו כמה רגעים לפני שהמילים התעכלו בראשם, אבל לאחר מכן אותה המחשבה עברה לכולם בראש: הם יכולים לראות את הקשר שלנו. סקוט הרים את ידיו ועבר להשתמש בשפת הסימנים שלמדו באימוני הקומנדו שלהם: דממת אלחוט, הוא סימן.

"זה לא יעזור," רודני רתח. "המכשירים שלנו מתקשרים באופן קבוע כדי לאכן אחד את השני. אם היא צודקת, אנחנו נכנסים לתוך מאורה של ציידים שמתמחים במלכודות ומארבים, והם יודעים שאנחנו באים."

סקוט הביט ברודני, עיניו בוערות, ואז בהורנר. שניהם הסתכלו עליו, ממתינים שיגיע למסקנה הבלתי נמנעת. הפקודה להמשיך לצעוד כבר הייתה על שפתיו, הקול הקריר של איימי בקשר צווח בראשו בהיסטריה. המחשבה עליה כלואה בידי היצורים האלה הייתה איומה מנשוא. אבל קולם של האינסטינקטים שלו סוף סוף הסתנן פנימה. הוא ניסה לקחת נשימה עמוקה, אבל גילה שהוא לא מצליח לנשום.

"אנחנו נחזור עם תגבורת," הוא אמר, קולו חנוק וצרוד. "איימי, כמה זמן יש לנו לחזור?"

הקשר היה דומם לכמה רגעים. סקוט הביט ברודני ובהורנר, שנראו שבעי רצון מההחלטה, אבל עדיין הביטו מסביבם בדריכות. כשאיימי לא ענתה, הם הביטו בו, ממתינים לראות את תגובתו. הוא כמעט עלה בקשר שוב כשהיא ענתה. "אני חושבת שהם מתכננים להשאיר אותי בחיים לעוד זמן מה," היא אמרה, קולה הקריר מונוטוני באופן שובר לב. "אתה יודע, בני אדם, הם רואים גזע שמורכב כולו מזכרים, והם אומרים לעצמם – הוא בוודאי מתרבה בצורה א-מינית. אולי הזכרים הם למעשה דו-מגדריים. אבל כאן יודעים שאתה לא צריך נקבות, לא כשאתה…" קולה נשבר לרגע, ממש רגע אחד קטן, שבו היה אפשר לשמוע את האנושיות. "לא כשאתה יכול לקחת נקבות מגזעים אחרים."

הדממה הקבועה של היער הייתה רועמת מבדרך כלל. סקוט הרגיש את הראייה שלו מתערפלת, זעם ואימה הופכים לעננה אפורה שאטמה את ראייתו. הוא רצה לרוץ קדימה, להסתער, להרוג. הוא רצה לשרוף את כל הכוכב הארור הזה, השקט והאיטי והאכזרי. הוא רצה למצוא את איימי, ולהחזיק אותה, ולקחת אותה בחזרה הביתה, איפה שהכל רגיל ואנושי ולא רצחני וחסר רחמים. הוא הסתכל על רודני והורנר.

הורנר הביט ברודני, ואז שניהם הביטו בסקוט. הורנר הרים את ידיו כדי לסמן: התקדמות קדימה. רודני נאנח והנהן. סקוט סימן תודה בידיו, וכיוון את הלהביור קדימה.

השלשה התקדמה בזהירות, הנשק שלהם מכוון, בעודם בוחנים את הסבך שלמעלה, את העלים שעל הרצפה, את השיחים המואפלים. התנועה מלמעלה הייתה קבועה, בלתי פוסקת, עיניים סקרניות זזות מבין הענפים כדי להביט בהם חולפים. מדי פעם הוא דרך על אחת העיניים שנשרה אל האדמה, והתפוצצה תחת רגלו במרקם מחריד, מתיזה נוזלים לכל כיוון בדממה.

הוא סימן לאחרים לעצור כשראה את פתח המערה. הוא סימן להם את הכניסה, ואז הביט בהם במבט משמעותי. להתקדם בזהירות, הוא סימן. הם הספיקו לעשות צעד אחד כשהוא הרגיש משהו קל פוגע בקסדה שלו. לרגע הוא חשב שאחת העיניים נפלה מהעץ אל ראשו. הוא הסתכל הצידה אל הקסדות של רודני והורנר וראה משהו ירוק מעל הקרקפת, מעלה עשן.

"להוריד קסדות!!" הוא צעק, נותן ללהביור ליפול מידיו בזמן שפתח את הרצועה של הקסדה שלו, מטיח אותו לרצפה. היא פגעה באוויר כשניסה להטיח אותה, וניתרה אל החזה שלו לפני שנפלה לרצפה, חור מהביל הולך ומתרחב בקודקודה. הוא שמע את הצרחות בקשר לפני שהספיק להסתובב – רודני והורנר כבר היו בלי הקסדה שלהם, אבל הוא ראה את העשן בוקע מהראש שלהם, מהשיער שלהם, מהידיים שניסו לנגב את החומצה. הם נפלו אחד אחרי השני, גופם מפרכס, צרחותיהם נהיות מקוטעות ונעצרות.

סקוט לא הספיק להסתובב כשהוא הרגיש את הזרועות מתעטפות סביב גופו, הלהבים המחודדים שלהם חודרים דרך השריון שלו וננעצים בתוך עורו. הוא הסתובב כדי להביט בזוג עיניים על קצותיהם של זרועות חומות ארוכות.

"בני אדם מגיעים לכוכב חדש," הוא שמע את קולה הקריר של איימי בקשר שלו. "הם חושבים לעצמם – מה אנחנו יכולים לקחת מכאן? אבל הם לא יודעים כלום על לקחת." הזרועות סביב גופו התהדקו, והעיניים התקרבו לשלו. אחת העיניים שינתה את צבעה כל פעם שאיימי דיברה, נעה בין גוונים של סגול. "כאן, אפילו עובר יודע שזה בזבוז לקחת לנקבה רק את הרחם כשיש לה עוד כל כך הרבה חלקים שימושיים להציע. כאן יודעים לגנוב את המוח של גזעים אחרים באותה קלות שבה בני האדם באו וניסו ללמוד את סוד העיניים שלנו." סקוט ראה זרוע מחודדת מתקרבת אל מצחו בזהירות, וצעק כשהחוד חדר דרך גולגלתו בקפדנות מדוקדקת. "כאן, אנחנו יודעים לקחת את כל מה שאפשר, ולא להשאיר שום דבר מאחור."