שמש ורודה

טל קרן                                                                                 19.10.2022

טל קרן היא צביר בקטריות שהופך סוכר למילים. היא כותבת, עורכת ומתרגמת, וגם בעלת תואר שני בארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום. סיפוריה והגיגיה התפרסמו בין השאר באתר "בלי פאניקה" ובאסופה השנתית "היה יהיה" של האגודה הישראלית למד"ב ופנטסיה. סיפורה "אדם לבדו לא יוכל לה" פורסם כאן ביוני 2021.

בסיפור החדש שלפניכם היא בוחנת את כוחו של הרגל.

---

הבוקר היה ורוד ומבהיק כמעיים, ואופניה של אעגנריה לא חרקו כלל כשגלגליהן פילחו את שכבת המים הדקיקה והשמנונית שכיסתה את החול הדחוס ליד החווה. מי הבריכות היו סמיכים ממלח ומאצות הקִיגמוּ, שריכוזן הגבוה הצדיק את בניית החווה שנים רבות לפני כן, ואעגנריה רכבה בתוכן כמה שרק יכלה, מנווטת בין השלוליות הרדודות, יודעת שברגע שהאופניים יתייבשו לחלוטין הם יתחילו לחרוק שוב. החריקה הייתה מרגיזה, וכל שהיה עליה לעשות כדי לפטור את עצמה ממנה היה לרכוב לחנות הקטנה ולקנות שמן-קיגמו, שגם כך תצטרך לקנות במוקדם או במאוחר כדי להכין בו את הכופתיות של הפארות וכדי שיהיה לאביה במה לטגן את הבשאר. ושוב ושוב כשיצאה מהבית חשבה לעצמה שהנה, הפעם תיסע ישירות לחנות ותקנה את השמן ואולי כמה קופסאות של אבקת-קיגמו דחוסה שניתן לערבב בדאם של הפארות ולהכין ממנו נקניק רך של פודינג שחור שמתפצפץ בין השיניים, אבל תמיד כשהגיעה לפיצול בשביל שעליה לפנות בו ימינה כדי להגיע לחנות, הספינה כבר הייתה קרובה כל כך, ונישאה להרגיז דווקא שמאלה ממנה, בצלו אדיר הממדים של יער המֵנִיוֹת. ביער הייתה קרירות מבורכת – מסתור ממפלצתיותה של השמש הקיצית – וגם הייתה בו הספינה. ובספינה היה שִׁינאם.

הוא כבר חיכה לה, בצל הספינה, אף שמשהו בהמתנה לבד ביער המניות גרמה לשִׁינוֹם לתחושה משונה, משהו בין אשמה לכעס. הן נישאו מעליו, כה שונות מפטריות הצדף והפורטבלו שגידלו ואכלו בספינה עד שלולא ידע, לא היה מנחש כלל שמדובר בצורת חיים דומה. ואולי לא הייתה דומה כלל; להבנתו, הכינוי "פטרייה" היה יותר מטאפורי מאשר טקסונומי. פטריות המניה היו חרוטים מוארכים, בשרניים וכהים, בסיסיהן רחבים מכדי שיוכל להקיף אותם בזרועותיו – לא שהיה בו רצון לעשות דבר כזה – וקצותיהן דקים ומעוגלים, נישאים עשרים או שלושים מטרים מעליו. הן זעו קלות ברוח, שגם הפיצה את הנבגים שלהן בתפרחות של ערפל ורדרד, דק ובוהק. הנבגים לא היו רעילים; המניות כן. אך לא לכולם. הביתנים האכילו בבשרן את הפארות, שלאחר אלפי שנות אבולוציה סלקטיבית היו מסוגלות לאכול אותן בלי כל תופעות שליליות. לכל הפחות, לא תופעות שהטרידו את הביתנים. שינום הזדעף. לאף אחד לא היה אכפת שהפארות היו טיפשות יותר, שהן בילו את חייהן בערפל הזייתי, שהתפתחותן השכלית הואטה ויכולות התקשורת והקואורדינציה שלהן ניטלו מהן כמעט לחלוטין – ואם התפתחותן הפיזית הואצה, דבר שרבים ייחסו לאכילת המניות, היה זה בעיקר יתרון למגדליהן.

שינום העביר את משקלו מצד לצד, בוחן לרגע את הסיבים הארוכים והגמישים שהרכיבו את המניה לצדו, ואז נתקף צמרמורת פתאומית והסיט ממנה את מבטו, מביט לרגע אל השמיים. לא היו אלו השמיים שהכיר, שהיו בו זמנית מלאים יותר וריקים יותר מאלו שראה דרך האטמוספירה של בית. הוא חשש שלעולם לא ירגיש שהם מביטים בו בחזרה, שיש דבר מה בפלנטה החמה והמאובקת הזאת שרואה אותו. אפילו בלילות צלולים לא זרחו בהם מספיק כוכבים – ואלו שכן היו, כך הרגיש, כוכביהם של הביתנים, לא שלו.

כשאבותיה של אעגנריה הגיעו לכוכב הלכת החדש, הם כינו אותו בית – מילה עתיקה שייצגה היטב הן את תפקידו כמשכנה החדש של האנושות והן את משניותו לכדור הארץ בתפקיד זה. הספינה שלו לא הייתה בית, ושינום ידע זאת מאז שנולד, וכך ידעו גם אבותיו שלו, שחיו עליה מזה דורות רבים; גם בית, אף שהספינה חנתה עליו כבר יותר מעשור, לא היה ביתו. שינום מעולם לא ראה יער אמיתי, אך יער המניות נראה בעיניו רך וחלק מדי; הוא מעולם לא ראה ירח בשמיים, ובכל זאת רצועת האבק והקרח הפרוטו-לונרית שהקיפה את בית נראתה בעיניו בוסרית, לא-גמורה. שניהם היו יפיפיים, כמו אעגנריה; וכמוה, לא הרגיש שאף אחד מהם שלו, אף שהוא היה שלהם, בין אם רצה ובין אם לא.

החריקות הקצובות של גלגלי אופניה בישרו על בואה.

"נריה", הוא אמר, נמנע במכוון מהגיית ההברה הראשונה של שמה, שכללה את צליל ה-א שהביתנים הוסיפו לכל דבר שלא היה מבית, אלא הגיע מבני האדם ושירת אותם – סמל לכבוד, ואפילו לקדושה, שהם ייחסו לפארות ולמוצריהן הראשוניים והמשניים, כמו גם לעצמם. כחוצן מעולם לא הצליח להגות כהלכה את ההברה הפתוחה והמוארכת, והביתנים נטו לעקם את אפם כשניסה – הוא לא היה הראשון שתהה אם חוסר יכולת זה היה חלק מהסלידה העמוקה של שני העמים זה לזה, סלידה שגרמה למרבית החוצנים לא להניח אפילו כף רגל אחת על כוכב הלכת בשנים שחלפו מאז הגעתם. ואולי, תהה, במרירות מה, היו אלה הפארות – ה"פרות", נאלץ לומר כשדיבר בקול, אף שהיו שונות מאוד מהפרות שהכיר מארכיונים של כדור הארץ הישן – מזונם הבלעדי של הביתנים ועמוד התווך של ראיית עולמם, הדבר שלא ניאותו לשנות על אף זעזועם העמוק והבלתי מתפשר של החוצנים מעצם אכילת הבשאר, הדאם, מאח האצם, החלאב ושאר המזון שהפארות סיפקו. הוא ידע שהשלמה עם אכילת הפארות מוכרחה לעמוד בבסיס כל הבנה שעשויה להירקם בין החוצנים לביתנים, ובכל זאת כשאעגנריה הגיעה וירדה מאופניה ונישקה את שפתיו, הוא לא יכול היה שלא להריח בהבל נשימתה את הדאם. במבט מתנצל הוא הושיט לה פיסת מסטיק-קיגמו והמתין כשלעסה אותו, בחיוך משועשע ובתנועות עצלות ומפתות, לפני שנישק אותה שוב, הפעם בלהט.

"אני מצטער," פתח, המילים הראשונות שאמר לה בכל פעם שנפגשו, וקבר את פניו בצווארה ושאף עמוקות, כאילו להראות לה שלא ממנה הוא נגעל, רק ממזונה ומאנשיה ומכל תפיסת עולמה.

"לא אכפת לי," אמרה אעגנריה ומשכה בכתפיה, והוא תהה אם זו האמת.

הוא הכיר אותה באופן תיאורטי. עיוני. כפי שהכיר את שאר הביתנים, את השפה שלהם, הפילוסופיה שלהם. הוא הכיר את האונטולוגיה הביתנית, בינארית כמו רוב ראיות העולם, שסידרה את העולם ואת כל מונחיו בקשת שקצותיה היו הפטריות והפארות – ולא היה בו כל ספק שבמערכת היחסים בינו לבין אעגנריה היא הייתה הפארה והוא הפטרייה, היא הנמוכה והמוצקה והוא הגבוה והדק, היא המהירה והניידת והוא האיטי והנייח, היא הניזונה והוא המזון. אבל אף שהכיר את הפילוסופיה, לא הצליח באמת לחשוב בה, ומחשבותיו התעקשו לשוב אל המונחים שבאזמליהם נחצבו מנהרות מוחו שלו – הפנים והחוץ, האנושי והחללי. אעגנריה, עד כמה שרצה לא לראות אותה כך, עדיין הייתה חלק מהחלל. היא הייתה בחוץ, והוא בפנים.

"באמת לא אכפת לך?" שאל אותה.

"מה זה משנה?" צחקה. "אני יודעת איך אתה מרגיש כלפיי."

הוא השפיל מבט והיא חפנה את פניו בידיה.

"אם תראה לי מה אתם אוכלים שם, על הספינה שלכם, וזה יגעיל אותי, תרצה אותי פחות?"

"אולי," הודה שינום. "מה שאנחנו אוכלים בונה אותנו, כפי שהעבר בונה את ההווה."

אעגנריה גלגלה עיניים, כפי שעשתה תמיד כששינום התנסח באופן הפתלתל, העקיף, של החוצנים. זאת לא הייתה אשמתו, ידעה. זה היה תוצר של מאות שנים שבמהלכן אבות אבותיו, תיירים בביתם, רוכבים על גב חיה שאת שמה וגופה כבר לא הכירו, עסקו בפילוסופיה באופן כמעט בלעדי. מלבד קצת קרטוגרפיה ומדע תיאורטי, לא היה להם כל שימוש בידע מסוג אחר. כשהגיעו אל בית, ונזכרו בעל כורחם בכך שלמונחים כמו "ביקוש" ו"סחר חליפין" ו"תועלת" יש משמעות פרקטית ולא היפותטית בלבד, הבינו לזעזועם שלביתנים לא היה כל צורך או רצון במטבע הפילוסופי שלהם, בידע שצברו במשך כל השנים הללו, לא משנה כמה ניסו לשכנע אותם שיש בו ערך. ולמרות שבילו את העשור האחרון בחיפוש קדחתני, החוצנים לא הצליחו למצוא בספינתם או במוחותיהם דבר מה שהביתנים רצו בו, ושבו יוכלו לסחור תמורת הידע הנרחב של הביתנים בחקלאות המניות (שבה לא ידעו דבר) או בהנדסה גנטית (שלגביה הבינו את עומק בורותם שלהם רק לאחר שפגשו בביתנים) או במלאכת גידול ושחיטת ואכילת הפארות (אותה, בכנות מוחלטת, לא רצו לדעת).

בפגישתו הראשונה עם אעגנריה, שינום ניסה להפעיל את כל הכלים הרטוריים שברשותו במטרה לשכנע אותה בערך הפוטנציאלי של החקלאות החוצנית לכלכלה הביתנית, אך היא פשוט צחקה לו בפרצופו ואמרה, "אפילו הפארות לא מוכנות לאכול את החרוזים המרשרשים שאתם קוראים להם ׳אוכל׳. זה חוסם להן את המעיים." שינום, שנדהם כל כך מתשובתה עד ששכח לרגע להיות תיאורטי, שאל, "אז מה הן אוכלות?" והיא אמרה, "כופתיות" בטון של מישהו שמדבר אל צמח או אל אחות קטנה, דברים שלא הזדהה עמם כלל. כשהמשיך לשאול הסבירה לו שהכופתיות עשויות מתערובת מרוסקת של מניות ואצות הקיגמו, ומחלקים טחונים של הפארות עצמן. כששינום גבר על החלחלה שחש למשמע תשובתה, שאל אותה אם אלו החלקים של הפארות שבני האדם לא אוכלים, והיא הסבירה לו באותה סבלנות פטרונית שמלבד הפרווה והציפורניים אין שום חלק מהפארות שבני האדם אינם אוכלים. ובעודו מקשיב להסבריה, הבין שינום שהיחס בין הביתנים והפארות אינו סובב סביב נצלנות, אלא סביב טקסיות, פולחן ומידה לא מבוטלת של הכרת תודה; הם חיו יחד עם הפארות, טיפחו אותן, חלקו איתן את מזונם, הכניסו אותן תחת גגותיהם כשהחום איים לצלותן, חגגו איתן את הולדת אגליהן, אהבו אותן. וכשנאלצו לטבוח את הפארות, ניצלו אותן עד תומן – כל שבב אצם, כל טיפת חלאב. הגאדים והשומאן, אף שהביתנים אכלו גם אותם, שימשו אותם גם לבנייה ולחימום, ומרבית כליהם הכילו רכיבי אצם. שום דבר לא צמח על בית. לא עץ, לא שיח, אפילו לא טחב – רק המניות, שניזונו ממרבצי הזהב העשירים שהשתרעו בעורקים שמנים מתחת לקרקע הסלעית, ואצות הקיגמו, שנראו לשינום כקרום שהתגבש על פני המים יותר מאשר צורת חיים, ואשר היו הדבר היחידי שיכול היה לחיות במים המלוחים עד כאב של הביצות הרדודות של בית, והיחידי, למיטב ידיעתו, שניזון מקרינת השמש של בית. הביתנים, שלא יכלו לאכול את המניות לאורך זמן בלי לאבד את בינתם ושפיותם, ואשר לא הפיקו כמעט שום ערך קלורי מאצות הקיגמו, נאלצו לאכול את הפארות – אך הם לא עשו זאת בקלות דעת, או בבזבזנות. הפילוסופיה שלהם שירתה את הפרקטיקה, דבר שהפילוסופיה החוצנית לא עשתה זה עשרות דורות. שינום ראה בכך יופי – אתי, אסתטי – ובאדמת היופי הזה מערכת היחסים שלו ושל אעגנריה הכתה שורש. את כל זאת ניסה להזכיר לה כעת, כשדיבר על העבר הבונה את העתיד. הוא ניסה להזכיר לה שהוא למד להבין אותה, אך יחד עם זאת רצה שתזכור את ראשית הקשר שלהם, את הסלידה העמוקה שחש כלפיה פעם, ואת הדרך הארוכה שעשו. מדוע לא דיבר פשוטות, אעגנריה לא ידעה; אך היא ידעה מניסיון שאם תשאל, יענה שאינו יודע איך לומר זאת אחרת.

היא התמתחה לאחור על סלע מוזהב ונהנתה לרגע מקרירותו, לפני שאמרה, "אני לא יודעת מספיק על האוכל שלכם כדי להיגעל ממנו."

שינום הביט בה, מחויך. עיניו עזבו לרגע קל את גופה והשתהו על הסלע עצמו. ידיו נשלחו מבלי משים אל התליון הקטן שענד לצווארו על שרשרת זהב דקיקה. הביתנים ענדו רק תכשיטים בעלי משמעות אישית הרת משקל, שלרוב עוצבו על פי עקרונות שהיו ברורים לכל. כשאעגנריה שאלה לפשר התליון, סיפר לה כיצד לכל אחת ממשפחות-האם המקוריות של ספינה הייתה הזכות לקחת מארץ חפץ אחד, קל-משקל, בעל ערך רגשי. השרשרת הובאה לספינה על צווארו של אחד מאבות אבותיו. מעשה-אמן קטנטן ועדין, יקר עד פלצות בעידן שבו כמעט ולא נשאר זהב על כדור הארץ שלא היה בשימוש ברכיב זה או אחר. בזבוז ראוותני, אך כזה שהשיב את ערכו בנחמה פעמים רבות בשנים שחלפו מאז. האומן עיצב את המינרל יקר הערך לצורת עץ תאנה, אחת ההצלחות האבולוציוניות האדירות של כוכב הלכת, ואחד העצים האחרונים להיכחד. במשך כמעט אלף שנים, משפחתו של שינום נשאה את התליון והביאה אותו לכאן, לעולם שלא היו בו עצים כלל, אבל זהב היה בו בשפע. אעגנריה לא הבינה את מבוכתו של שינום כשהסביר לה שהתכשיט המוזהב היה יקר ערך בעיניו ובעיני משפחתו, והיא ביקשה שיספר לה על עץ התאנה, ועיניה הצטעפו כשדמיינה יער שלם של עצים כאלה, מוזהבים כמו התליון. התאנה, יחד עם כל הפיקוסים, הסביר לה שינום, שרדה למשך זמן כה רב כי לא נזקקה למאביקים חיצוניים – בתוך פירותיה חיה צרעה שאיבקה אותם, שהיו למעשה פרחים מיוחדים שצמחו כלפי פנים. ההסבר הזה נמשך כמה פגישות, שכן כל מושג כזה – צרעה, האבקה, פרי, פרח – דרש תת-הסבר משלו, והדיבור היווה אחוז קטן למדי מזמנם יחד.

"התאנה והצרעה חיו במערכת יחסים סימביוטית," אמר שינום. "כמו שאתם חיים עם הפרות."

 אעגנריה הרהרה בדברים למשך זמן מה, ולבסוף אמרה, "אנחנו לא נפרדים מספיק מהפארות בשביל שניתן יהיה לקרוא לכך סימביוזה. הפארות הן אנחנו; אנחנו הן."

עננה חלפה על פניו של שינום כשאמרה זאת בכזאת קלות. הוא כמעט והצליח לדמיין שהפארות היו פשוט כמו עוד צמח, כמו הבמיה והתירס שצמחו בסיפונים החקלאיים של ספינתו. הוא כמעט והצליח לשכוח מה היו היצורים שהביתנים טבחו וניצלו ביעילות מופתית.

"אתם זהים להן כפי שאתם שונים מאיתנו," אמר עקלתיים, מבלי משים, ואז התנער ואילץ את עצמו לדבר מפורשות. "לא מפריע לך לחשוב על זה ככה?" שאל, מוטרד. "לחשוב שאתם אותו הדבר, אתם והפרות?"

"מה זה משנה, איך אני חושבת על זה?" אמרה אעגנריה. "העולם הוא כפי שהוא."

בוטות מילותיה עוררה בשינום התרגשות שכבר הכיר היטב, והוא קרב אליה והרכין את גופו התמיר והגמיש מעליה והניח לה לאחוז באגרופיה החזקים חופנים משערו ולכסות את פיו בפיה.

כשהשמש שקעה והם שכבו קלועים זה בזה על הקרקע הספוגית, המניות סוגרות עליהם כאצבעות, אעגנריה לחשה, "שינאם." והוא אמר, "שינום," אך גם כשאמר זאת ידע שאינה מסוגלת לקרוא לו כך, שהפילוסופיה שלה אוסרת על כך. הביתנים אולי בזים לעיסוקם של החוצנים בפילוסופיה, חשב לעצמו בתמהיל משונה של צער וסיפוק, אך יכולתו של אדם לתפוס כדור שנזרק לעברו אינה תלויה ביכולתו לפתור משוואת תנועה. היא הביטה בו ואמרה, "אני רוצה לראות את הספינה שלך. לראות מה אתה אוכל."

"כדי להיות דומה לי יותר?" שאל בחיוך קל שהסווה, כך קיווה, את פחדו, ולמרות שידע שהפתלתלות תרגיז אותה בחר לא להוסיף, כדי שתיגעלי מאתנו כמו שאני נגעל מכם?

"אתה פוחד," אמרה. וכששתק הוסיפה, "השוני ביני לבינך לא תלוי באף ידע שאני יכולה לרכוש על הספינה, שינאם."

"שוני הוא ידע. דמיון הוא ידע," אמר שינום, בעדינות, לא רוצה להכעיסה. "כל בני האדם, כולנו, כלי קיבול לידע. בלעדיו… אנחנו פרות, ותו לא."

היא הרימה את גבותיה. "אני רוצה לראות את הספינה," אמרה שוב, וקמה, מברישה את עצמה, ממלאת את האוויר בעננים קטנים של אבק עפרת הזהב שדבק לעורה, של נבגי המניות שדבקו בכל משטח על הפלנטה.

שינום הביט במתח שאחז בשרירי גבה, בירכיה החזקות, והפחד לאבד אותה היה רם לפתע באוזניו כמו נהמה של גל אדיר, והוא כמעט לא שמע אותה כשהוסיפה, "ואז נראה אם שינאם אתה או שינום."

היא הלכה משם, מותירה אותו עם מחשבות נוטפות עדיין מראשו.

חלף שבוע ושינום לא אמר דבר על דרישתה לבוא אל הספינה. היא לא ראתה כל סיבה להעלות זאת שוב. זכרונו של שינום היה ללא רבב – היא הביעה את רצונותיה בעניין וכעת לא היה בידה דבר לעשות מלבד להמתין. הוא ציין פעם אחת שהבקשה שלה עוררה תגובה חזקה על הספינה, אך אמר זאת בלשון כה נפתלת שהיא לא הצליחה להבין אם הייתה זו תגובה חיובית או שלילית.

היא לא הופתעה שבמשפחתה שלה, התגובה לרצונה לבקר בספינה הייתה פושרת למדי. בשלב זה, עניינם של הביתנים בחוצנים היה מוגבל לחומרי הגלם שמהם הורכבה הספינה, שרבים מהם לא נמצאו כלל על בית. הספינה, ביצתית ופחוסה ככרסו המבצבצת של ענק הקבור מתחת לקרקע, רבצה בצל המניות, במה שנדמה כניסיון עלוב להסתתרות שרק הבליט אותה להכעיס לעיני הביתנים. כך נאלצו להביט בה כשהלכו לאורך החוף, תאבים ונטולי חמלה כפארה המביטה באבוס.

"קחי איתך קצת בשאר מיובש כשתלכי," מלמל אביה בקולו הרך. "אם תהיי רעבה, כל מה שיש שם זה רעל. ובגד חם. שמעתי שקר על הספינה." ידיו פעלו מבלי משים, פורסות חריץ של גבינא קשה בסכין זהב ארוכה וחדה מכויתת באצם, מחלקות את הרצועות הדקות בין הצלחות טרם שבו לחתוך ולחלק, לחתוך ולחלק, מגלפות את החריץ הדחוס לערימה של זרדים דקים, ולא סיימו עד שכל החריץ היה מפוזר בין היושבים סביב השולחן. אעגנריה הנהנה, מפוררת את הגבינא בנזיד שלה. לא היה טעם לסרב – אביה האמין אמונה שלמה בכוחו של בשאר מיובש לפתור כל בעיה שהיא, ואף מעבר לכך, בחוסר היכולת המוחלט של בני אדם לפתור בעיות ללא שימוש בבשאר מיובש.

"קר על הספינה? לא," מלמל בן דודה עדאמון. "אינני חושב. ראית אותם? יצורים דקים ושבריריים. הם עוטפים את עצמם בארבע שכבות הגנה רק כדי לצאת אל השמש; איני מאמין שהם מסוגלים לשרוד קור."

"הם שרדו אלף שנים בחלל," אמרה אעגנריה, תוקפת את הנזיד שלה במזלג זהב ומלכסנת אליו מבט. "ובחלל קר, עדא."

עדאמון רטן משהו ולאחר כמה שניות של התבשלות איטית הכעיס את עצמו מספיק כדי לעזוב את קערתו מלאה למחצה ולצאת החוצה, היכן שהשקיעה הייתה בשיא תפארתה. דממה קצרה ולא נעימה השתררה לאחר שטרק אחריו את הדלת.

"החוצנים אוכלים חרא!" צווחה תאלמין, אחותו הקטנה של עדאמון, וכולם צחקו בקול. אעגנריה צחקה גם היא. היחס של הביתנים אל שינום ובני עמו הרגיז וציער אותה, אך בסופו של דבר הוא היה כפי שהיה. לעתים כל שיכלה לעשות אל מול שנאתם ובורותם היה לצחוק. נאלין, אחיה הקטן של אעגנריה, שלפני כמה שבועות סיים את שנת חייו הראשונה, צחק וקשקש בשמחה משנשברה השתיקה. הקערה שמולו הייתה מלאה עדיין בנזיד משלו, שדולל במידה ניכרת של חלאב, והוא השפריץ ממנה לכל עבר.

אעגנריה הרחיקה ממנו בזהירות את צלוחית האצם הרדודה והמשומנת שהכילה את מנת המים שלו, פן יהפוך אותה בטעות. הצלוחית הייתה קטנה ועדינה יותר משלה, מכוסה פיתוחים עדינים שנחרטו בסכין אוהבת, וזרבובית קטנה וחלולה מגולפת לתוך שפתה. נאלין למד רק לא מזמן כיצד לשתות ממנה. כשיגיע לגיל בגרות, יגלף צלוחית מים לעצמו – גדולה יותר, אם כי לא במידה רבה, וחסרת זרבובית-תינוקות – ויקלוט בה את הדאם של האגל הראשון שישחט, כפי שעשתה אעגנריה. לאחר שישתה אותו יטבול את צלוחית השתייה בזהב מותך שיכלא בתוכו את הדם שנספג באצם, ולנצח יזכיר לנאלין את הקשר ההדוק, הבלתי ניתן לערעור, בין הפארות לבין קיומם של חיים על בית.

היא חייכה בחיבה כשחשבה על כמה רחוק עוד היום הזה, ופרעה את שיערו. הוא חייך אליה והלם בידיו בשולחן, חושף את שיניו הקטנטנות והחדות עדיין מחוסר שימוש, משמיע פונמות קטנות ומקוטעות – "מ… ג. דה!"

"נאלין נשמע כמו הפארות," קראה תאלמין, היחס האוהד של סביבתה ממלא אותה אומץ.

"לא להרבה זמן," חייכה אמה של אעגנריה, וכרסמה קלות את לחיו של נאלין, גורמת לו לצחקק. "הוא כבר מזהה את השם שלו, ובקרוב יתחיל לדבר במילים של ממש – ואם הוא דומה לאחותו, מרגע שהוא יתחיל לא תהיה לו שום כוונה להפסיק."

"גם הפארות מזהות את השמות שלהן," התעקשה תאלמין. "אולי הן גם יכולות ללמוד לדבר."

"אולי," השיבו לה המבוגרים, מאבדים עניין במהירות ושבים לעסוק בנזיד שמולם ובשיחות שידעו כבר כיצד לנהל.

"אולי באמת!" תאלמין הניפה את סנטרה בהתרסה, נזעמת על שאיבדה את קהלה.

"אז לכי ותלמדי אותן," גיחכה אעגנריה, ודחקה אותה קלות במרפקה. "רק תביאי הרבה כופתיות." תאלמין החלה לעקם את פיה בתסכול, ואעגנריה מצאה שסבלנותה אליה פקעה. מאחר וסיימה כבר לאכול, היא לקחה איתה כף ואת הקערה המלאה-למחצה של אדעמון ויצאה החוצה.

הנזיד העלה אדים ריחניים באוויר הערב. היא לא הופתעה כשראתה את אדעמון יושב במקומם הקבוע, מול הנווה של הפארות: שטח רחב ידיים, תחום בגדר נמוכה, שיותר משעצרה את הפארות סימנה להן היכן עליהן להישאר. הגדר הייתה עשויה יתדות זהב ארוכות ועבות מחוברות זו לזו בחבלים שנקלעו מסיבי מניות, חלשים בהרבה מהחבלים החזקים שנקלעו מגידי הפארות; הם לא היו יכולים לעמוד מול כוחה של פארה שהחליטה לצאת, ואכן, מדי פעם אחת הפארות הייתה קורעת באדישות את דרכה אל מחוץ לנווה, לעתים בטעות, ולעתים מתוך תאוות הנדודים המשונה שתקפה מעת לעת פארות בשנות נערותן. כמעט תמיד היו מוצאים אותה תוך יום או יומיים, לעולם לא רחוקה מאוד מהחווה, מתבוססת במים הרדודים של חוות הקיגמו כששכבת מלח עבה מתגבשת על כפות רגליה, או מלחכת את המניות הצעירות שבשולי היער, לא ממש הולכת לשום מקום. אעגנריה השיבה אל הנווה כמה מאותן פארות נודדות, שפשפה את המלח והלכלוך מפרוותן, האכילה אותן בכופתיות שהיו מזינות בהרבה מהמניות הקטנות והרכות, שהיו היחידות ביער ששיניהן יכלו לגרוס. השיבה אותן אל חייהן, אל עולם בני האדם. היא דימתה בנפשה שהפארות היו אסירות תודה, אך מי יודע אילו מחשבות היו מבעבעות אל פני השטח של ביצות מוחותיהן הסמיכים. ובכל זאת, אעגנריה אהבה לשבת שם ולהביט בהן. זיכרונותיה המוקדמים ביותר היו של ישיבה יחד עם עדאמון, כשדיברו וצחקו והביטו בריקודן הפשוט והמסורבל של הפארות. גם עכשיו, כשכבר לא היו להם דברים רבים במשותף, ועדאמון נטר לה טינה שמעולם לא טרח להסתיר על יחסיה עם שינום, והדיבורים ביניהם התמעטו עד שנעלמו כמעט לחלוטין, עדיין הקפידו מדי פעם לחלוק את הישיבה באור השמש השוקעת ולהביט בפארות אוכלות ומתפלשות ומזדווגות.

"הבאתי לך את האוכל שלך, נודניק," אמרה אעגנריה, מושיטה לו את הקערה החמימה עדיין. אעדמון, שבשנים מאז שזקנו החל לצמוח תיקשר בעיקר ברטינות, השמיע צליל שחציו חוסר שביעות רצון וחציו הכרת תודה, ולקח אותה בידו הגדולה. אעגנריה נעצה בו מבט בזמן שאכל – היא מעולם לא טעמה דבר שאהבה יותר מהנזיד של אביה, תערובת של בשאר טרי וחלקי פנים מעושנים מבושלים באריכות בציר חום ומבושם של חלאב, מאח אצם ושמן קיגמו – וכשהמשיך להתעלם ממנה החלה משמיעה את הגעיות והלעלועים שהפארות היו משמיעות כשראו אותה מתקרבת עם מנת הכופתיות של הבוקר, ולא חדלה מכך עד שפלט לבסוף נחירת צחוק והושיט לה את הקערה. הם חלקו בשקט את שארית הנזיד, אעגנריה גורפת את התבשיל הסמיך באצבעותיה.

"לפחות את עדיין אוכלת פארות," אמר אעדמון כשסיימו ואעגנריה ליקקה כל שריד של הרוטב החום מקערת הזהב, מגלה את העיטור הגיאומטרי הפשוט שכיסה את חלקה הפנימי. היא חשפה את שיניה בחיוך ואמרה, "מישהי עם המבנה שלי לא יכולה לשרוד על בשאר חוצנים בלבד." הוא נבח עוד צחוק שהיה קצר ועבה כמוהו, ודחף אותה במפתיע, מפיל אותה מהגדר. היא השיבה לו באגרוף לכתפו והם התגוששו קצרות, צוחקים וצועקים, עד שהיא חדלה להיאבק ונכנעה כשברכיו מצמידות את זרועותיה לקרקע. הוא קם בחיוך, עזר לה לקום, והם שבו והתיישבו על הגדר, חסרי נשימה, ולמשך כמה דקות פשוט שתקו והתנשפו זה לצד זה והביטו בפארות.

החורף קרב והוריה עודדו את הפארות להתרבות – משמעו של "עידוד", בהקשר זה, היה בעיקר לא למנוע מהן לעשות זאת, שכן בהינתן ההזדמנות, הפארות העדיפו להזדווג על פני מרבית הפעילויות הזמינות להן, מלבד ,אולי, אכילה. אחד הזכרים הגדולים, גלגמש, שוטט אנה ואנה כשאבר מינו העבה והמבהיק מיטלטל בכבדות בין רגליו, זיעה מדביקה את פרוותו הזהובה לראשו ולכתפיו ולגבו, וטיפס על הנקבות בזו אחר זו; רובן נענו להפצרותיו והיטלטלו יחד איתו, גועות בשביעות רצון. אחרות – ביניהן מישה הגדולה, שעטיניה עוד מלאו חלב מלידת קיץ קשה של אגל קטן אך בריא – סילקו אותו מעליהן בקוצר רוח, תוך רטינות ונאקות. אעגנריה הביטה בהן בעניין. כשהייתה צעירה יותר ולא מנוסה, תהתה אם זיווגיהן של הפארות זהים לאלו של בני אדם; כעת ידעה בדיוק כמה הם שונים, אך גם כמה דומים. עם שינום ההזדווגות הייתה שונה יותר משהייתה דומה. אף שבמובנים רבים היה ההפך המוחלט ממנה, גופו היה דומה לשלה, אבריו דומים לאבריה. ליבה האיץ בתוכה כשחשבה על גופו הרך והחלק, על גפיו הארוכות ואצבעותיו העדינות.

לידה, עדאמון התנועע בחוסר נוחות, והיא תהתה אם מה שהוביל לכך היה מעשי הפארות או מחשבותיה, שנדמה שתמיד הצליח לנחש. לאחר כמה דקות שאל אותה אם היא חושבת על החוצן. היא משכה בכתפיה.

"הוא אפילו לא מסוגל להגיד את השם שלך, אעגנריה." אמר בשקט, מכווץ את מצחו. הוא לא הביט בה.

"הוא אפילו לא מסוגל להגיד את שלו," היא השיבה, ואף שניסתה להותיר את קולה קליל, לא יכלה למנוע מרסיס של צער אפל, עמוק, לחדור לתוכו.

"הם אוכלים חרא, את יודעת," הוא אמר, והיא לא יכלה אלא לצחוק בקול.

"כן, תאלמין אמרה לי." היא הביטה בו והרימה את גבותיה. "החוצנים הם בני אדם, לא מניות. הם יותר דומים לנו משהם שונים מאיתנו. והם לא…" היא נאנחה, לא מאמינה שבאמת היה עליה לומר זאת. "נו, עדא. כמובן שהם לא אוכלים חרא."

הוא הביט בה ברצינות שהפתיעה אותה. "היערות הפנימיים של הספינה – אלו שהם קוראים להם 'שדות' למרות שכל המים בהם זורמים מתחת לאדמה – צומחים מתוך חרא. הם מכסים את האוכל שלהם בחרא, הוא גדל בתוכו. ולא רק זה. גופות. זבל. אין להם בורות אשפה – היערות שלהם הם בורות האשפה שלהם. הם לא מסתירים את זה. הם מתגאים בזה. החקלאים שלהם סיפרו לאבא שלי – הם עדיין מגיעים מדי פעם לבקר אותנו, ומנסים לסחור." הוא מחה את פיו בשרוולו וירק, ואעגנריה חשבה לעצמה שעברו שנים מאז ששמעה אותו מדבר כל כך הרבה. "הם עדיין חושבים שיש להם משהו ללמד אותנו. הוא מציע להם משהו לאכול, כי הוא לא ברברי, אבל הם מסרבים, כי הם כן. הם מבקשים מים – מים מתוקים, ומבזבזים קצבה של שבוע כדי לרקוח את התה המר והסמיך שלהם, ואז שותים אותו, נועצים מבט בשדות הקיגמו, מקשקשים קצת בדיבור המתפתל שלהם והולכים. תשאלי את אבא שלי. תשאלי, הוא יגיד לך."

לאעגנריה לא הייתה שום כוונה לשאול את דודה, ארגיל, שום דבר שנוגע לחוצנים. זמנה היה יקר לה ולא היה לה כל רצון לבלות שעה ואולי יותר בשמיעת נאום על גסותם של החוצנים ועל זרות מנהגיהם. אבל בטחונו של עדאמון בדבריו עורר בה רצון לרדת לעומק הדברים, ולו רק כדי שתוכל להשתיק אותו. בבירור הייתה טעות בידו, והיא תהתה על טבעה. היא החליטה לשאול את שינום כשתפגוש אותו, אולם אז, בעת פגישתם, שכחה מכך לחלוטין, כי כשראה אותה הוא רץ אליה ועוד טרם ירדה מאופניה חיבק אותה בעוצמה שהפתיעה אותה, ואמר לה, "את יכולה לבוא, אבל זה חייב להיות היום, עכשיו, וזה חייב להיות בשקט." היא חייכה חיוך רחב והוא נישק אותה, מזניח את טקס המסטיק הקבוע שלו, והיא דמיינה לרגע שהריחה משהו בהבל נשימתו, משהו חמוץ ונוראי שגרם לה לעקם לרגע את אפה, אבל זה חלף במהירות, והיא שכחה מכך.

היא הייתה כל כך רגילה לראות את הספינה מרחוק, שלא הרגישה שהם מתקרבים אליה עד שממש עמדו מול הפתח. אף אחד לא קידם את פניהם; לא היו שומרים לספינה. לא היה בהם צורך. הביתנים לא רצו לבוא, ואף נציג רשמי לא הגיע ללוות אותם פנימה. היא הניחה שהחוצנים לפחות הבינו אותם טוב מספיק בשביל לדעת עד כמה הכניסה לספינה מרתיעה אותה, להבין שנוכחותו של מלווה רק תגרום לה להירתע מכך עוד יותר. אעגנריה ידעה, אף שלא ראתה אותה נוחתת, שצורת הספינה הייתה כשל מסמר או אזמל אדיר ממדים שחודו נעוץ עמוק בקרקע, בתוך סלע האם שהומס בחום של נחיתתה והתקשה מחדש סביבה. בין אם הביתנים רצו בספינה ובין אם לא, בית אחז בה באגרוף זהב. רק הכיפה העליונה בלטה החוצה, והיא הייתה ענקית מספיק כדי להסתיר את המניות הנישאות מאחוריה כשקרבו אליה ועמדו לרגע בצילה, ענקית מספיק כדי לעמעם בהד משונה את נשימתה של הרוח.

אף שהשמש זרחה רק לא מזמן, פנים הספינה היה מואר יותר מהחוץ. מבעד לפתח אעגנריה לא הצליחה להבין את הגיאומטריה החוצנית של קרביה: כל מה שהצליחה להבחין בו היה שביל רחב וחלק שהוביל פנימה בשיפוע קל, מוקף משטחים חלקים ומבהיקים שעמדו בזוויות קהות זה ביחס לזה. הכול היה באותו הצבע, באותו המרקם – האור היה ירוק, וכל משטח בספינה הוריק והבריק תחת זוהרו. היא לא הצליחה לראות הבדלים בין רצפה, קיר, פנייה, חלל. היא קיוותה שכשייכנסו תצליח לפרש זאת טוב יותר. היא שמעה את נשימתו של שינום מאיצה לצידה, הרגישה אותו נמתח בציפייה, כמו קפיץ שביתו במנגנון הענק שנפרש מבעד לדלת. היא תהתה אם הוא חש הקלה בצל הספינה, אם המשקל שהשתקע כעת על כתפיה הורם משלו, אם חש אותו מוחץ את גופו העדין בכל פעם שבא מהספינה אל היער. היא שילבה את אצבעותיה באצבעותיו – הן רטטו, כמעט ריצדו, כאילו גופו מסתנכרן לתדר של האור שזרח מבפנים.

הדלת הייתה פתוחה; הם נכנסו.

"ברוכה הבאה," אמר שינום, בשקט. הוא הביט בה, מחייך, והיא אילצה את עצמה לחייך בחזרה – הוא נראה חיוור, אפילו חיוור יותר מהרגיל, וחולה מעט באור הירוק. היא בחנה קצרות את ידה שלה, והחליטה מיד להפסיק לבחון אותה – היא הייתה אפורה כלילה. הם התקדמו במסדרונות, שהמשיכו להיות מבלבלים לעיניה. מדי פעם אחד החוצנים חלף על פניהם בהליכתו הזהירה, המתנודדת בכבדות, גופיהם הדקיקים עדיין נאבקים במשיכתו של בית. רובם הקפידו שלא להביט בה, דבר שגרם לה להבין שהם עברו תדרוך כלשהו, אף שההקפדה שלהם על כך הייתה כה מתוחה שהיא עוררה בה חוסר נוחות, כאילו פגשו במבטה. חלקם הביטו בה ונדנדו את ראשיהם לשלום בדרכם המשונה של החוצנים. שינום התקשח לצידה בכל פעם שהבחין בכך, אבל היא התעלמה מהם, כפי שהנימוס דרש, מזכירה לעצמה שהיא לא באה לספינה כדי לחנכם. היא הביטה ברצפה, בוחנת את האבק המנצנץ, חלקו עפרת זהב וחלקו נבגי מניה, שנשר ממנה בכל צעד שלקחה. היא הרגישה חשופה בלעדיו וניסתה ללכת בצעדים רכים יותר כדי שיישאר דבוק אליה כמה זמן שרק יוכל. גם שינום השיל מעצמו את האבק הביתני, אט אט, אך הוא טפח על עצמו והבריש את עצמו כשהלכו.

הספינה כמו לחצה עליה. עורה התחדד בתגובה לזרות החלקה שהקיפה אותה כמחפשת פתח לפעפע לתוך גופה. היה לה קר, והיא התחרטה שלא לבשה בגדים עבים יותר. בשלב כלשהו אוזניה התפוקקו והיא הבינה שהם יורדים; השיפוע היה כה עדין שלא הבחינה בכך.

"את בסדר?" שאל שינום, קולו העדין דק באופן משונה באוויר היבש. היא הבינה שהיא אוחזת בידו בעוצמה שכנראה הכאיבה לו, והרפתה מעט. היא קימטה את מצחה. "הכול נראה אותו הדבר. אני לא מבינה איפה אנחנו, וזה מכעיס אותי. כמה זמן עבר מאז שנכנסנו?"

"לא זמן רב," אמר שינום. "עשר, אולי חמש עשרה דקות. את רוצה לראות את המגורים?"

היא נדה בראשה לשלילה. שינום תיאר לה את מגוריו, היא ידעה איך הם נראים. וגם אם לא היה מתאר לה אותם הייתה יודעת: כפי שנראתה שאר הספינה. היו דברים שעדיף היה לא לראות, והיא לא רצתה לראות במו עיניה עד כמה עמוק בתוך שינום כל משטחיו היו קרים וירוקים וחלקים, שהיה זר לליבה כמו שהספינה הייתה זרה לחושיה. היא חשה את חומו לצדה והרגישה שהיה זה החום היחידי בכל הספינה, אולי בכל העולם, אולי ביקום כולו. היא הקיפה את מותנו בזרועה ונישקה אותו, והוא חייך קלות וחיבק אותה, והם עמדו שם לזמן מה. אבל התחושה הכבדה לא פגה, והיא הזכירה לעצמה שיש סיבה שבאה, שלא לשווא היא סובלת את משקל הספינה על חושיה.

"קח אותי לשדות שלכם," היא אמרה, והוא הנהן, והצביע. "אנחנו כמעט שם," אמר.

הם פסעו לחלל מוצף אור תחת כיפה ענקית בצבע טורקיז. החווה הייתה עצומה בגודלה, קירותיה טובעים במרחק. העננים המוקרנים מעל ראשיהם נראו כל כך אמיתיים שרק גודלם וכמותם הזכירו לאעגנריה שהם עמוק במעי הספינה – ועדיין מראם מילא את ליבה שמחה. היא מעולם לא ראתה עננים כל כך מקרוב, רק הרחק באופק, ורק בלב החורף, וגבוה בשכלה תמיד תהתה אם הם באמת קיימים – אף שידעה, עמוק בבטנה, שהם מצויים אי שם, תלויים גבוה והרחק מכל יבשה. עצם הרעיון היה מגוחך – גבעות מעופפות עשויות מים מתוקים – אך היא עדיין האמינה. רבים מהביתנים עיטרו את תקרות הבתים שלהם בעננים, יחד עם יצורים מיתיים נוספים, והיא הופתעה לראות שהחוצנים עשו כמוהם, בייחוד פה, בשדות, שהיו זרים לה יותר מכל דבר אחר שראתה בספינה עד כה. ההקרנות גבוה מעליהם, בדיוניות ככל שיהיו, היו הדבר היחידי שנעים היה לה להביט בו – הדבר היחידי בכל המרחב הענק סביבה שעיניה לא נמלטו ממנו באימה.

בכל כיוון אחר שאליו הביטה, סיוטים צמחו מהקרקע, רשרשו ברוח העדינה. זמזום עדין ומצמרר מילא את החדר – אולי גנרטורים מסוג כלשהו, או מתקני איוורור, שכן באולם היה משהו שדמה במקצת לרוח אך לא תרם במאומה לפוגג את תחושת המחנק – לאחר האוויר היבש בשאר הספינה, הלחות והחום הפתאומיים רבצו על עורה כמו אריג כבד ומעקצץ. האור, שבקע מאלפי מקורות ששובצו בכיפה, העניק לכל האולם גוון ירוק חיוור, וצבע את האדמה בחום כהה, כמעט שחור. היא הייתה ספוגית ולחה, רכה כל כך שהיה ניתן לראות בה את טביעות נעליהם של מי שהלכו שם לפניהם, מכוסה שורות-שורות, טורים-טורים של מה שהיו, כך הסביר לה שינאם, "גידולים חקלאיים". הוא הלך ישירות על האדמה, אבל חוסר היציבות הטריד את אעגנריה, שהרגישה את עצמה שוקעת בתוכה, נשאבת לתוך הנבגים הרכים, והיא העדיפה ללכת על שבילי האבנים שהתפתלו לאורכו ורוחבו של השדה. הגידולים נתמכו במוטות ארוכים, כמו עורות שהונחו לייבוש בשמש, אך ניצבו זה לצד זה בטורים ארוכים ומיושרים, והיה משהו משונה בסדר המופתי בו הוצבו, משהו לא-טבעי.

מבועתת, היא הביטה בשינום, מנסה להבין כיצד עליה לנהוג. התרגשותו וגאוותו ניכרו בבירור על פניו, ואעגנריה נשמה עמוקות מהאוויר הלח, שרבץ בגרונה כשכבת שומן על תבשיל, ואילצה את עצמה לגבור על הרתיעה שחשה ולהתקרב. היא בחנה מקרוב את אחד ה"צמחים". המקטע התחתון שלו נראה מוכר יחסית: גבעול ארוך וישר, שדמה במידת מה למניה צעירה שעוד לא התקשחה והתעבתה. אולם שם נגמר הדמיון. ראשית כל, היה לו גוון ירוק עז – מרחוק חשבה שהיה זה תוצר של אותו האור החולני שצבע את כל שאר חללי הספינה, אך מקרוב הבינה שהצמח עצמו היה ירוק, כאילו נרקב בעודו בחיים. הקצה העליון של הצמח לא היה מחודד, אלא מנופח ומעוות, והנקבוביות הזעירות שמהן הנבגים היו אמורים לפרוח היו ענקיות, חולות ומודלקות למראה – סדרות של בליטות קטנות, כמו מחלת עור או פריחה שבמקום לטפל בה פשוט הניחו לה להמשיך להתפשט. הצמח הבהיק, כמו מזיעה. היא נרעדה.

"מה זה?" היא שאלה בקול שטוח ככל שהצליחה, מצביעה על הגידול.

"זה תירס," אמר שינום, חיוכו מתרחב. "זה אחד הגידולים המגוונים ביותר של הספינה. אנחנו אוכלים אותו בכל מיני צורות – כמו שאתם מעבדים את הבשר של הפרות בעשרות דרכים שונות." היא עיקמה את פיה למשמע ההגייה החוצנית שלו, שעל בית הקסימה אותה וכעת מצאה אותה בלתי נסבלת. "פארות," סיננה, בקול נמוך מספיק כדי שייבלע ברעש הלבן שמילא את החדר, והמשיכה לבחון את היצור שמולה. הפרווה של ה"צמח" השמיעה רשרוש מוזר כשהרהיבה לגעת בו, אבל הוא לא זז בעצמו או הגיב. הוא היה מת, בבירור. אבל כשאמרה את זה, שינאם אמר שהתירס חי, שכל עוד ישקו אותו וידשנו אותו הוא ימשיך לצמוח. כמו גידול סרטני, חשבה אעגנריה, אך לא אמרה דבר. בליבה תהתה אם זו הסיבה שהחוצנים כל כך רזים. גם הביתנים היו דקיקים כאצמות צלע אם זה מה שהיה עליהם לאכול. היא חשה בחילה מטפסת בגרונה וייצבה את עצמה.

"את חיוורת," אמר שינום.

"איך אתה יכול להבחין במשהו כזה תחת האור הירוק הזה," היא מלמלה.

"האור לבן," אמר שינום. "הצמחים זקוקים לאור לבן כדי לגדול – את פשוט רגילה לאור של בית."

"על מה אתה מדבר?" היא אמרה, מנגבת את הזיעה ממצחה, והבינה לפתע שעיניה מרצדות, מחפשות משהו להביט בו שלא נראה מת, רקוב, חולה –

"בואי," קולו של שינום נשמע מרוחק. "נריה, בואי, נצא מפה –"

"קוראים לי אעגנריה," היא אמרה, אך קולה, הרעש הלבן בחדר, כל הקולות נבלעו בפעימה עמומה ושמנה, כשמיכה שחבקה את מוחה. היא חשה את שינום נאבק לתמוך במשקלה, ולפתע מצאה את עצמה יושבת שעונה על קיר והבינה, במבוכה מסוימת, שהיא לא נמצאת עוד היכן שהייתה.

פניה, שיערה וגרונה היו רטובים, ותחתיה הייתה קרקע קשה מכוסה בשכבה יבשה וספוגית שהזכירה במקצת את מצע המניות שכיסה את רצפת היער ליד ביתה, והאוויר היה קריר, והאור היה עמום.

"מה זה?" שאלה, מבוישת, נוגעת ברטיבות על פניה. היא קיוותה שזו זיעה ולא דמעות, אך לא חשה בטעמו של מלח.

"שפכתי עלייך מים." שינום היה נסער. "אני כל כך מצטער שלקחתי אותך לשם, נריה – "

"מים?" היא מלמלה.

"אני לא יודע מה עלה בדעתי," המשיך שינום, קולו גבוה ומבועת, "בבירור לא ידעת למה לצפות…"

"מים מתוקים?" שאלה אעגנריה, נפעמת. ראשה כאב. לא ייתכן, חשבה. היא הייתה מכוסה בזה – פניה, צווארה, בגדיה, ספוגים מים.

"כן," הוא אמר, בזהירות, וכיווץ את גבותיו. "כמובן. פשוט ניסיתי להעיר אותך. זה בסדר?" הוא הושיט לה כוס – גבוהה, עמוקה – ומזג לתוכה מים מקנקן גדול, מלא עד גדותיו. הוא לא נזהר כשמזג. כמה טיפות נשפכו משפת הכלי – היא לא הספיקה לקלוט אותן בידיה, אבל שינום אפילו לא שם לב. אעגנריה הביטה בהן כשנבלעו בשכבת הרקבובית על הקרקע וכל מה שרצתה לומר נבלע יחד איתן. היא הביטה בכוס, ואז בשינום, והבינה מהבעתו שהכוס לא הייתה כלי מזיגה, אלא כלי שתייה – הבינה כי מצופה ממנה פשוט לשתות ממנה ישירות. היא גמעה את תוכן הכוס כל כך מהר שבקושי הרגישה את טעם המים, קר וחי וכחול כל כך, ואז הביטה בקנקן בדממה. הקמט במצחו של שינום העמיק והוא מזג לה כוס נוספת. היא גמעה גם אותה לפני שיספיק להתחרט. את הכוס השלישית כבר העזה להניח באמצע, מתחילה להבין שאין לאף אחד כוונה לעצור אותה, אך בכל זאת מייד הרימה אותה שוב ושתתה את השאר.

שינום הלך למלא את הקנקן מברז שהיה קבוע בקיר והיא עקבה אחריו במבטה, בקושי קולטת את החדר הקריר והחשוך בו ישבו. הוא הביט בה, מתוח, כשמזג לה כוס רביעית, הביט בה כששתתה אותה באיטיות, ביראה. לבסוף אמר, "אצלכם…" ולא הצליח לסיים את המשפט. התרגשות אדירה אחזה בו, בקולו, בכל גופו.

"לא, כמעט ולא," אמרה אעגנריה, בשקט. "זה קשה. מורכב. ויקר כל כך."

"אצלנו זה קל," אמר שינום. "וזול. רוב מה שאנחנו מפיקים מיועד להשקיה, הצמחים – "

"הצמחים?" לחשה אעגנריה, התדהמה פועמת בכלוב צלעותיה כמו לב נוסף, חמים וזוהר. "הצמחים!"היא כיסתה את פיה בכף ידה, לא מעזה אפילו לחייך. "אם רק היינו יודעים – "

"את יודעת עכשיו," אמר שינום, וההתרגשות בעבעה לתוך קולו. "כולכם תדעו, עכשיו. כולם יידעו עכשיו, נריה!"

הם ישבו והביטו זה בזה, כל אחד מהם מעבד בדממה את גודל התגלית שזה עתה גילו, כל אחד מבין, לא בפעם הראשונה ולא האחרונה, כמה מעט אנשיהם ידעו, כמה צרה הבנתם זה את רעהו.

"הכל הולך להשתנות. נכון?" אמר שינום. אעגנריה הנהנה, כמתוך חלום.

"סוף סוף," אמרה. היא עצמה את עיניה ונשמה עמוקות.

זמן מה חלף בדממה כשכל אחד מהם חי עתיד קטן בתוך ליבו. ואז, כמו חלאב שבעבע זמן רב ולפתע החל לגלוש, כעס פתאומי אחז בשינום.

"אם רק הייתם מקשיבים," רטן, בשקט, כמעט לעצמו. "אם רק לא הייתם גאים כל כך – אם רק הייתם מוכנים לדבר אתנו, לבוא לכאן, לספינה, לשמוע את הפילוסופיה שלנו, לנסות ללמוד – כל הזמן הזה!"

אעגנריה צחקה לפתע, צליל עמוק ורחב שלא הותיר מקום למילותיו, ושינום בהה בה.

"אתה יודע מה טוב יותר מפילוסופיה?" היא אמרה.

הוא הביט בה, שיניו נחשפות אט אט בחיוך שנדמה שלא הפסיק לגדול.

"המון מים?" הוא הציע, והיא אמרה, "המון המון מים."

ושניהם צחקו, צחוק מתגלגל וחסר עכבות, ולמשך זמן רב לא הצליחו להפסיק.

"איפה אנחנו?" שאלה לאחר זמן מה, כשהם שכבו זו לצד זה, זרועה מקיפה עדיין את הקימור העדין של מותניו, סנטרו נח על כתפה. הוא הרים אליה מבט וחיוכו הפך זהיר.

"זו חוות הפטריות שלנו," אמר. חשש בצבץ בין גבותיה, ברק קטן בענן של מצחה. החדר היה רחב ידיים – היא לא הצליחה להבחין בקירותיו באור העמום – אך התקרה הייתה נמוכה, בבירור נמוכה מדי להכיל מניה בוגרת. אולי זו חממה לפטריות צעירות, תהתה, ואז הבינה שהצורות הגדולות שהקיפו אותן היו מעין כונניות גדולות, מלאות שורות מדפים עד התקרה, שאת תוכנם לא הצליחה לפענח באפלולית. ליבה האיץ מעט כשהבינה שהיא פוחדת, שגופה מגיב כבר לבעתה שזכר מהשדה עם גידוליו המעוותים, שהיא לא בטוחה שהיא רוצה לדעת למה החוצנים קוראים "פטריות".

"אני מצטער," אמר שינום, במהירות, "לא רציתי לגרור אותך עד היציאה מהספינה, אבל הייתי חייב להרחיק אותך מהשדה. קיוויתי שהחווה תהיה…" הוא היסס לרגע, ולבסוף אמר, "נוחה לך יותר." הוא הביט בגופה העירום וחייך קלות. היא השיבה לו חיוך, מרגיעה את ליבה המאיץ בהבטחה של מים עתידיים, וקמה לרגליה.

"אנחנו לא מגדלים פה מניות, כמובן," מיהר שינום להסביר תוך שהוא קם והתלבש בעקבותיה. "בואי. אני חושב שזה ימצא חן בעינייך."

לתדהמתה, הוא צדק. גם פה היה שריד של הסדר הלא-טבעי שזכרה מהשדה, אך פטריות הן כאוטיות מטבען – לא משנה כמה החוצנים ניסו לארגן אותן במדפים נאים וסדורים, הן צמחו לכל הכיוונים, מגובבות זו מעל זו במגשיהן כמו יערות זעירים. מרדנותן, כמו גם צורותיהן המרתקות, מילאו את אעגנריה שמחה משונה. הפטריות היו שונות, כמובן, מכל מה שהכירה, אך לא היו זרות כמו הגידולים בשדה. הריח שלהן, המרקם שלהן, היו מוכרים לה מספיק כך שהשוני שלהן הפך אותן למרתקות, לא דוחות.

"ואתם אוכלים אותן?" תהתה. "והן לא…" היא סיימה את המשפט במחוות יד שהצחיקה אותו. "לא, הן בטוחות למאכל," אמר. "מגדלים על הספינה גם פטריות משנות תודעה, אבל הן בחווה אחרת, וההשפעה שלהן לא קבועה כמו של המניות שלכם."

"אין במניות שום דבר שהוא שלנו," היא אמרה לפני שהצליחה לעצור את עצמה, והחלה לטייל בין מדפי הפטריות, תחילה בהיסוס ואז באומץ גובר, בוחנת אותן, מריחה אותן, לומדת באצבעותיה את השוני ביניהן, את המנעד עליו נעו בין קשיות לרכות, בין לחות ליובש, מתפעלת מהגיוון האדיר שלהן. שינום הלך מאחוריה, מספר לה את שמותיהן – פורטובלו, צדף, רעמת אריה, פורצ'יני. פטריות השינוקי גרמו לה לצחקק, שכן מלבד כיפותיהן הקטנות והקימור הקל של גבעוליהן הזכירו לה יותר מכל השאר, בצורתן ובריחן החמצמץ, מניות זעירות. היא הסתובבה אל שינום וחיבקה אותו, נאנחת בהקלה. "הגידולים בשדה…" פתחה, ונאבקה לרגע לשלוט בהבעתה לפני שהמשיכה, "אני לא מבינה את מה שראיתי בשדה, שינאם. ואולי לא אבין לעולם," אמרה, מדברת לתוך הבד הרך של כותנתו כדי לא לראות את האכזבה שלבטח מילאה את פניו. "אבל אני חושבת שאני מבינה איך אתם אוכלים את הפטריות האלו," הוסיפה, מקווה שהוא מעריך כמה קשה היה לה לומר זאת. היא חשה מתח פתאומי בגופו, ושחררה את אחיזתה, מרימה אליו את מבטה. הוא הביט בה בדממה, והיא זיהתה כבר את ההתרגשות העצורה שתמיד התקשה כל כך להסתיר ממנה, וקימטה את מצחה בשאלה.

"יש לי משהו בשבילך," הוא אמר, נושך את שפתו. "כלומר, הכנתי לך משהו. חכי לי פה?"

היא הרימה את גבותיה והחליטה מכוח הנימוס שלא לומר מה דעתה על הרעיון של שיטוט לבדה בספינה. הוא נשק לה במהירות והיא כיווצה את עיניה כנגד האור הבהיר שחדר, יחד עם משב אוויר קר, אל תוך החדר, כשפתח את הדלת עד כדי סדק והחליק החוצה. לאחר כמה דקות שבהן המשיכה לחקור בעניין את מגשי הפטריות, הוא שב, מלווה בריח שנדמה היה לה מוכר, אף שלא הצליחה לזהותו. הוא החזיק בידו קערה שעליה מכסה מחורץ. אדים עלו מהחריצים, ולתדהמתה הריח לא רק שלא גרם לה לחלחלה, אלא אף עורר בה תיאבון. היא תהתה, אף שידעה שהדבר לא אפשרי, אם השיג איכשהו נתח בשאר – אך תקוותיה נגוזו כשאמר, אולי בתגובה למבטה, "את מכירה את הפילוסופיה שלנו בעניין אכילת בשר."

"כן," היא אמרה, באנחה קלה, אך עיניה לא משו מהקערה. היא נזכרה ברצועות הבשאר המיובש שאביה תחב לכיסה כשחיבק אותה לשלום, עטופות בנייר-מניה משומן, והתחרטה מעט שלא ניצלה את העדרו הקצר של שינום כדי לכרסם כמה מהן.

"לא חי בינינו אף אחד שעדיין זוכר את טעמו של בשר, כמובן," שינום אמר, "אבל בכתבים המתארים את טעמו נטען כי הוא מזכיר את פירותיהם של צמחים מסוימים – סויו, ג'ק, סולניים למיניהם – וגם, יותר מכל דבר אחר, פטריות."

הוא הרים בגאווה את המכסה מעל הקערה שנשא. אעגנריה נשמה עמוקות. הריח היה… מוכר. הצבע, המרקם, הכול נראה נכון. והתקווה במבטו לא הותירה לה כל ברירה. היא הרימה את הכף העדינה אל פיה ולעסה. ולעסה.

"הצלחתי להשיג קצת אבקת קיגמו יבשה," אמר שינום, מפרש את הבעתה כסקרנות. "רציתי שיהיה לזה טעם מוכר." היא הרגישה את מליחותו העדינה של הקיגמו, שאכן הייתה מוכרת לה. השאר… היא לעסה, וחשבה על המים.  

"זה טוב?" שאל שינום, בנשימה עצורה. "את אוהבת את זה? את שונאת את זה. את אוהבת את זה? את…" הוא הרים גבה. "את בסדר?"

היא לעסה והשמיעה צלילים ששידרו, כך קיוותה, שביעות רצון, ולעסה. ולעסה.

"נריה?" שינום שאל לבסוף, עיניו עוקבות כמהופנטות אחר התנועה הבלתי פוסקת של לסתה התחתונה.

היא בלעה, הרימה אליו מבט, והניחה לרגע יד על פיה כששריריה ניסו לערוך את שפתיה לצורת חיוך.

"מאוד טעים," אמרה. "אני רוצה עוד מים."

הוא כיסה את הקערה, הניח אותה על אחד המדפים, וחיבק אותה, וצחק.

"עכשיו, בבקשה," היא מלמלה לאחר כמה שניות, והוא הלך ומילא כוס מהברז, כפוף מרוב צחוק, והושיט לה אותה.

לאחר ששתתה אותה, ועוד אחת נוספת, הביטה בכוס השקופה שבידה ובטיפות שעוד דבקו אליה. לאחר דממה ארוכה אמרה, "אני לא מאמינה שאתם משקים את השדות שלכם במים." היא הרימה את מבטה, כמעט חוששת לשאול. "כמה…?"

"הרבה," אמר שינום. "מאות ליטרים ביום."

"ליטרים," לחשה. "ליטרים של מים מתוקים. איך משהו כל כך טוב יכול ליצור משהו כל כך…" היא לא הצליחה לעצור את עצמה מלהביט בקערה שהביא.

"את תתרגלי לזה," הוא אמר, ואף שחייך, היא לא פספסה את העלבון הדק מאחורי קולו. "אוכל הוא תמיד עניין של הרגל."

היא רצתה לשאול אותו אם הוא מאמין שיוכל להתרגל לטעם הבשאר, אך הכריעה נגד כך – היא הייתה שמחה מדי, רגועה מדי. משקל המים בקיבתה, קרירותם בתוך דמה, הלחות של האוויר, ריח הפטריות – הכול היה נעים מדי מכדי שתרצה להתעמר בו. היא הזכירה לעצמה כמה הוא בוודאי התאמץ למצוא את אבקת הקיגמו, להכין לה את גרסתו שלו לנזיד ביתני.

"אולי הצמחים אינם נוראיים כל כך," היא הכריחה את עצמה להגיד. "אם הם מלאים במים."

"חכי שתראי את הפרדסים," אמר שינום. הוא נאנח והתרפק כנגד גופה. היא הריחה את שיערו והשמיעה צליל עמוק, שרטט בעצמותיו. "ספר לי עליהם," מלמלה.

"שם מגדלים את עצי הפרי," הוא אמר.

"כמו התאנים?" שאלה אעגנריה, נוקשת בציפורן אגודלה על התליון העדין שנח כנגד עצמות הבריח שלו.

"כמו התאנים," אמר שינום בשקט. "בחלק מהפירות יש כל כך הרבה מים שהם מתיזים החוצה כשנוגסים בהם."

היא התקשתה לדמיין את זה. כשניסתה, מה שצף לתוך ראשה דמה לפודינג השחור של אביה – רך ועסיסי, מתפקע. היא ניסתה בעיני רוחה לבנות עץ, כמו העץ הכסוף שענד שינום, צומח וצומח, שותה מים וצומח לנצח, וקערות פודינג קטנות תלויות בכבדות מענפיו. היא דמיינה את עצמה לוקחת קערה מאחת הזרועות הגמישות של העץ, שבדמיונה הסתיימו בידיים קטנות וירוקות, ומושיטה אותה לאביה, שהביט בה בבלבול, תוהה מה לעשות איתה.

"אוכלים אותם או שותים אותם?" שאלה אעגנריה, קולה ספוג בערפילי דמיונה.

"הממ…" שינום הרהר בכך לרגע. "גם וגם, אני מניח," אמר לבסוף.

"איך… מאיפה אתם מביאים את כל המים?" היא שאלה, תוהה אם מותר לה לשאול, אם זה סוד, אם עכשיו יבואו חוצנים אחרים אל החדר הקטן שלהם ויאזקו אותה ויביטו בה במבטיהם הישרים והירוקים ויסלקו אותה מהספינה.

"זה שילוב של כמה שיטות," אמר שינום בקלילות שנטרלה את פחדה לחלוטין. "חלק מגיעים מעיבוי, כמו אצלכם, אני מניח." היא הנהנה. "מדי פעם מכרייה בגופים בין-כוכביים," הוא המשיך, "אבל זה מאורע נדיר – לא היה אפילו אחד בזמן חיי, או חייהם של הוריי. וכמובן, כל הפסולת בספינה ממוחזרת, בעיקר מה שהצמחים מקבלים – זה מקור המים הגדול ביותר שלנו. גם הדשן של הצמחים מגיע ממיחזור פסולת."

"מה זה דשן?" שאלה אעגנריה, והוא הסביר לה.

"נריה, חכי," הוא קרא, מתנשף, אבל היא הייתה מהירה ממנו בהרבה, ולא הייתה לה שום כוונה לחכות. המסדרונות הסתחררו סביבה, חיוורים וקהים ומבהיקים, הכול היה כל כך ישר פה, כל כך נקי, אבל מתחת – מתחת לפני השטח, בתוך האדמה שלהם, בתוך המים שלהם –

המים. היא שתתה כל כך הרבה. היא הרגישה אותם תוססים בקיבתה, בעורקיה, כמו חומצה, כמו בור הטמנה שעלה על גדותיו, דמיינה אותם גועשים בתוך גופה, דמיינה את הזבל של החוצנים גואה בדמה כמו גל אדיר של פסולת – היא עצרה במה שחשבה שהיה קרן זווית והקיאה בפעם הראשונה, מרימה את ראשה לאחר מעשה ומגלה שהיא בפתח מסדרון רחב. כמה חוצנים הביטו בה בסקרנות מהולה בדאגה קלה. "אל דאגה," היא מלמלה. "זה שלכם."

שינום הגיע אליה לבסוף והניח את ידו על כתפה. היא סילקה אותה בעוצמה שהעיפה אותו לאחור – הוא איבד שיווי משקל, נחבט בקיר, והביט בה, המום. חלש כל כך, היא חשבה לעצמה. אמרו לה. כולם אמרו לה.  

"כולם צדקו לגביכם," היא סיננה. "מה שאתם. איך שאתם. מה שאתם… אוכלים." היא החוותה אל שלולית הקיא הקטנה שלה. "הנה ארוחת הערב שלך, שינום," אמרה, יורקת את השם החוצני משפתיה כמו רעל. הוא כיווץ אליה את מצחו. "נריה," החל, "זה לא מה שאת חושבת – הכול נקי, הכול מטוהר – תני לי להסביר." 

"הסברת מספיק," היא אמרה. "שום דבר פה לא טהור. יש דברים שלא מתנקים, שינום!" היא צרחה את שמו, שם של חפץ, חסר את ההברה האנושית, שם של חוצן, ואפילו לא הייתה בו התבונה להיעלב. היא הסתובבה אל החוצנים האחרים ונבחה עליהם שיראו לה את הדרך החוצה, והם הצביעו בחשש והיא הלכה משם, מטפסת ומועדת את דרכה במסדרונות, מרגישה כאילו בכל צעד היא נבלעת עמוק יותר בלועו של איזה פרקטל דהוי וירקרק – רק העלייה המתונה לימדה אותה שהיא בכיוון הנכון. היא שמעה את צעדיו מאחוריה, מדודים יותר הפעם, נותנים לה לצבור מרחק. הוא נזהר. היא הכאיבה לו והוא פחד ממנה עכשיו.

טוב, אמרה לעצמה. זה טוב. היא לא חשבה שתוכל לעמוד בזה אם הוא ייגע בה שוב. היא דמיינה את החוצנים שהותירה מאחור צובאים על הקיא שלה ואוספים אותו, אורזים אותו בזהירות, מפזרים אותו על גידוליהם, והקיאה שוב, נשענת על קיר. היא לא רצתה להמשיך להציף את התמונות בתודעתה אך מוחה שלח אליהן מחשבות כמו אצבעות פשוטות החוצה, מהססות, נרתעות, אך נדחפות קדימה באיזו סקרנות איומה, כמו היום שבו ראתה את הפארה המתה בשדה, הריחה את בשרה המרקיב, הביטה בחיוורון החלבי של עיניה ולא יכלה לא לשלוח יד ולנגוע בלחי השקועה, להרגיש אותה נכנעת כמו בד תחת מגעה, וגם כעת מוחה שב וגירד בתמונות האלה כמו היו פצע, והיא הקיאה שוב ושוב, חשה רגש מעורב ומשונה על כך שקיבתה העלתה בעיקר את המים ששתתה.

מסוחררת, מבועתת, חשבה – רעל. רעל. הורעלתי. האוכל שלו, המגע שלו, הזיעה שלו, הריח שלו, רעל – היא הרימה את ראשה, מכריחה את עצמה לנשום עמוק, לאט, לפני שתקיא שוב, והבינה שהיא מצויה מטרים ספורים מהיציאה – היא ראתה את הפתח לפניה, ריבוע ורוד וזוהר, ונפלה החוצה מתוך העולם של שינום אל שלה, גומעת את האוויר היבש. היא נחתה על ברכיה ונותרה שם לרגע, מסדירה את נשימתה, מביטה בפרקי אצבעותיה מחווירים על הקרקע המאובקת בעפרת זהב ונבגי המניות. האבק הסתחרר סביבה כפי שהסתחרר סביב כל עולמה. היא נתנה לו לצפות אותה כשריון. נשימתה הואטה. היא הרימה את מבטה לבסוף – היא לא ראתה את השמש, אבל עוצמת האור וצבעו הבהירו לה שכבר בין ערביים. היא הייתה משוכנעת שהם בילו כשעתיים בספינה, וכעת גילתה שהם בילו בתוכה כמעט יום שלם. יום שלם שנשמה את האוויר שלהם, שהמים שלהם פעפעו לתוך העור שלה. היא שמעה אותו מתקרב אליה מאחור בצעדיו הקלים והמהוססים, והסתובבה אליו, אך לא הצליחה להביט בו בלי לדמיין אותו אוסף את הקיא שלה ושותל בו צמחים ואוכל אותם ומחרבן אותם ואוסף ושותל ואוכל ומחרבן – "עזוב אותי," היא הצליחה לפלוט לפני שהקיאה שוב, ובין גלי הבחילה שכיווצו את גרונה וקיבתה שוב ושוב חרקה, "עזוב אותי, עזוב אותי, הרעלת אותי מספיק – "

"די כבר, נריה!" הוא צעק, והיא הרימה מבט, מופתעת כל כך ששכחה לרגע לשנוא אותו. הוא הביט בה, אימה ואכזבה מחדדות את תווי פניו העדינים. סנטרו התקמט. "לא הרעלתי אותך. כמובן שלא. זה מה שאנחנו אוכלים כל הזמן, זה לא רעל. זה בטוח לאכילה, אני מבטיח."

"לא… לא נכון," היא מלמלה, עדיין נאבקת בדחף לפלוט מתוך גופה את כל מה שהיה בו, "לא נכון. תראה אותי. תראה מה עשית לי. כמה זמן הייתי מחוסרת הכרה, שינום? מה עשית לי בזמן הזה?"

"בקושי כמה דקות," הוא אמר, קולו גבוה ומיוסר, "אני נשבע – "

"שקרן! היינו שעות בתוך העולם המזוהם והרעיל שלך! השמש כבר שוקעת!"

"השמש – " הוא הביט בה, ואז בשמיים, ומצחו התקמט. "עכשיו אמצע היום." גבותיו התרוממו פתאום. הוא חייך חיוך נוראי, אז, מריר, חושף-שיניים. והוא אמר, "האור. את רואה אותו עכשיו. בית נראה לך ורוד עכשיו. נכון?" הוא השמיע קול שבאוזני מישהו שלא הכיר אותו היה עשוי להישמע כצחוק. "לכן הכל נראה לך ירוק בפנים. לא, אמרתי לך," הוא הרים את קולו בתגובה להבעתה, "לא, האור בפנים לבן. בית ורוד. זה מה שאני רואה כל הזמן, נריה! הנבגים המקוללים האלה, האבק הוורוד שממלא את האטמוספירה שלכם, שמייבש כל טיפה של לחות, שמסנן את כל הקרינה, שחונק כל ניסיון לפוטוסינתזה – זה הבית שלך, נריה!"

"לא," היא מלמלה, מנגבת את פיה באמת ידה. היא התרחקה מהספינה כמה שרגליה יכלו לשאת אותה – כמה צעדים, לא יותר – וקרסה. היא הרגישה שלא נותרה עוד טיפת לחות בגופה, ועם הסחרחורת הגיע סיפוק, ורוגע איום. היא ידעה שהיא חייבת לחזור הביתה, אבל לא רצתה לשאת איתה לשם את הרעל החוצני. "מה עשית לי?" תבעה, פעם נוספת, והחוותה אל גופה כדורשת הסבר למצבו. פניו הרכות של שינום נעוו בזעם.

"את עושה את זה, נריה!" הוא צווח. "את, בבורות שלך!" הקול שלו היה דק, חד ובהיר כלהב אזמל. "את! את עושה את זה, באטימות שלך, בסירוב שלך להקשיב, בשנאה שלך לכל דבר חדש – את, אתם, הביתנים. כן, אתם! ברברים! תראי מה עשיתם! תראי מה עשיתם לפארות! תראי מה אתם אוכלים!"

"לפחות אנחנו לא אוכלים חרא," היא נהמה, והוא צחק צחוק גבוה ומת, ואמר, "אבל אתם אוכלים אנשים, נריה!"

היא גלגלה את עיניה. "פארות הן לא אנשים. אתה לא מבין כלום, שינום – אף אחד מכם, אתם חושבים שאתם כל כך נבונים אבל אתם לא באמת מבינים שום דבר. הפארות – "

"תראי מה עשיתם להם, נריה!" הוא צרח. "הם שכחו איך לדבר! הם שכחו איך להשתמש בכלים, הם בקושי מסוגלים לאכול עם האצבעות המעוותות האלה, או – "

"כן! בדיוק!" היא נאבקה בסחרחורת; היא לא הבינה איך הם הגיעו לנושא הזה, אבל ההתעקשות שלו לעשות זאת רק ליבתה את כעסה, והיא אילצה את גופה להתייצב, וראתה בסיפוק מסוים איך הוא נסוג מעט לאחור, "בדיוק, הן לא בני אדם יותר, הן כבר אלפי שנים לא בני אדם – תפסיק לשנות נושא, שינאם," היא התרגזה כשהבינה שהשתמשה בטעות בשם האנושי שלו והכריחה את עצמה לתקן, "שינום, מספיק עם השטויות הפילוסופיות שלכם – "

"הם אפילו לא יכולים לברוח," הוא אמר, וקולו נשבר, והיא ראתה לפתע דמעות בעיניו, והיא לא הבינה, לא הצליחה להבין מה מתרחש בתוך ראשו, והיא ידעה אז שהיא אף פעם לא הצליחה להבין אותו, שתמיד היה רחוק מדי, שונה מדי, והוא המשיך, חנוק, "עם הרגליים הקצרות האלה, הם בקושי מצליחים לעמוד על שתיים – נריה, הם אפילו לא יכולים לברוח – "

"לאן הן יברחו?" היא כיווצה את עיניה. "מה הן יאכלו? הן צריכות אותנו. הן רוצות להיות איתנו, הן צריכות שנטפל בהן ונאכיל אותן, הן לא יכולות לשרוד לבד."

"אבל זה בגללכם!" הוא צווח, "זה אתם – הן אתם – " והיא לא הבינה מדוע הוא כל כך נסער בגלל הפארות, לא הבינה מה הוא מנסה בכלל לומר, וברוגז שצינן איכשהו את זעמה אמרה, "בינינו לבין הפארות מפרידות אלפי שנים של הנדסה ורבייה סלקטיבית. עשינו מה שהיינו חייבים לעשות כדי לשרוד, ושרדנו." היא הדגישה את המילה, קולה נמוך וקר. כעת מששכך כעסה היא הבינה שהיא לא הורעלה, היא מיובשת. זה הגיוני; היא מעולם לא איבדה כל כך הרבה נוזלים בפרק זמן כל כך קצר. אפילו חילוף החומרים הפלאי שלה לא הצליח לפצות על כך, והאוויר של בית ינק את הלחות המועטה מעורה כמו תינוק רעב. היא ידעה שלא תצליח לשמור על הכרתה לעוד זמן רב, הכירה היטב את הסחרחורת, החולשה בשריריה – היא הבינה שהיא חייבת לחזור לחווה, אבל רק אחרי שתלמד אותו, תראה לו שהוא טועה, תראה לו כמה הוא חלש, כמה טיפש – היא העיפה מבט מהיר, ארסי, בתליון המוזהב שלו, שכעת נראה לה חוצני להכאיב והיא שנאה אותו, שנאה אותו על שהעז ללבוש אותו כאן, בעולם שלה. "בזמן שאבות אבותיך בחרו אילו תכשיטים להביא איתם," אמרה, "אבות אבותיי נחתו על פלנטה שמרחוק נראתה פורה ומיוערת והבינו שכל מה שיש פה זה מלח ורעל. תנסה לדמיין את זה," קולה היה קר וגס כנגד חומו של הצער בפניו. הוא השפיל את מבטו כמו בכאב, והיא המשיכה, "לנחות בתוך יער שופע ולהבין שאין פה עצים, אין פה פרחים, אין פה פירות" – היא ירקה את המילים החוצניות בזו אחר זו, חשה כאילו הותירו משקע על לשונה – "יש פה רק את המניות, שאבני היסוד הגנטיות שלהן הן אפילו לא גנים במלוא מובן המילה, והן כל כך שונות מאיתנו שרק עכשיו, אחרי אלפי שנים, אנחנו מתחילים להבין איך להנדס אותן. אפילו דלק אי אפשר לעשות מהן, המנועים של הספינות שלנו נחנקו עליהן. כל מה שהיה לנו זה עצמנו, בני אדם,החיים היחידים שהבאנו על הספינה שיכלו לשרוד תחת השמש הזאת, לגדול על הקרקע הזאת. זה היה הוגן. זאת הייתה הגרלה הוגנת, רק מספיק מהם כדי ליצור בריכה גנטית סבירה בגודלה. מה היינו אמורים לעשות? להישאר על הספינה שלנו ולאכול חרא? להתפלש בתוך הקיא של עצמנו?"

למשך כמה שניות, הוא שתק. היא תהתה, בזחיחות, אם הפילוסופיה שלו שמה בידו פתרון לשאלותיה.

"כן," אמר, לבסוף. "יכולתם להיות כמונו – הייתם כמונו פעם. הייתם טובים יותר. אנושיים יותר."

"פעם," היא אמרה, ואז צעקה זאת, קולה ניחר, המילים צורבות את גרונה, "פעם! פעם! אנחנו היינו אנושיים יותר פעם! הפארות היו אנושיות יותר פעם! פעם הכול היה טוב יותר! העבר הוא לא פלנטה שאפשר לעוף אליה, שינום! כל מה שיש זה עכשיו, כאן, ההווה, ובית, והמניות. זהו, זה הכול. העבר לא בונה את ההווה – העבר מת, ואנחנו כאן, וכאן האוכל שלכם דוחה אותי, ואתה דוחה אותי! אתה בדיוק כמו התירם – "

"תירס," מלמל שינום, אבל היא לא הקשיבה, רק המשיכה לצעוק, "יצור רזה וגבוה ומלא ברעל שאוכל חרא! אתה מגעיל אותי! אתה מגעיל אותי! שינום, זה מה שאתה, שינום כמו שתמיד אמרת, הנה, סוף סוף שכנעת אותי, שינום! אין בך טיפת אנושיות, לא גרגר אחד!"

"את! את מעזה!" הוא דיבר בצווחות מקוטעות, קולו מחריש אוזניים, רועד מזעם. היא מעולם לא שמעה אותו כך. "קניבלית! מפלצת!"

"אתם המפלצות, יצור עיוור ועלוב! אתם אולי שכחתם למה אנחנו עזבנו את ארץ מלכתחילה, אבל אנחנו זוכרים, אנחנו זוכרים מה הייתם אוכלים על כדור הארץ הקדוש שלכם! הם על התקרות שלנו, באגדות שלנו, חיות מהשדה – ציפורים מהשמיים – אלים, שינום! יצורים מופלאים, כל כך הרבה מהם, פלנטה שלמה של חיים שונים לגמרי מאיתנו! היה לכם כוכב מלא בחיים, חיים פלאיים וייחודיים, ורצחתם אותם ואכלתם אותם! לפחות אנחנו אוכלים רק את עצמנו! באיזו זכות אתה קורא לי – "

"אנחנו לא עושים את זה יותר," הוא נהם. "את יודעת את זה. אלפי שנים חלפו מאז –"

"הו!" היא צחקה לפתע, צחוק ריק מהומור, "אלפי שנים! אלפי שנים חלפו מאז! חשבתי שהעבר בונה את ההווה, שינום!"

"תפסיקי לקרוא לי ככה!" הוא צרח. "קוראים לי שינאם!"

הוא הרים את ראשו והישיר אליה מבט. פניו שחו מולה – רכות כל כך, כל רגש כאדווה מתפשטת, גלוי, צלול. לחייו הבהיקו מדמעות של זעם ושל עלבון. הצמא שלה היה חזק מאוד, עיקש וקשה, צומח גבוה בגרונה כמו מניה. כמה מים יש בתוכו, חשבה לעצמה לפתע. כמה מים יש בחוצנים האלה, גבוהים וחיוורים ורכים ולחים, מתפקעים מרוב מיץ.

בעיני רוחה היא מעכה את שינום באגרופה וראתה את מיצו המורעל ניגר אל סלע האם של בית ונבלע, לא מותיר אפילו כתם. דבר לא יכול לצמוח על בית, אפילו לא טחב. ודאי שלא עץ צמא ועסיסי כמו החוצנים.

נראה איך הם ירגישו בעוד אלפיים שנה, חשבה לעצמה. אנחנו עדיין נהיה כאן.

הסחרחורת איימה להפיל אותה; היא אימצה אותה אל ליבה כמו תכשיט. גם אם תיפול, בית ייקח אותה לתוכו בחיבוק נוצץ ואינסופי. היא לא צריכה את שינום. היא לא צריכה את המים שלו, את הפילוסופיה שלו, את האהבה שלו. כל מה שיש לביתנים הוא עצמם; כל השאר הוא מלח ורעל.

היא הפנתה אליו את גבה, אל שינום ואל הקולות העדינים והלחים שהשמיע ואל פתח הספינה הקריר עם האור הירוק והמשטחים החלקים והאוויר הממוחזר, והיא הלכה משם, הרחק משם, אל השמש שלא שקעה ככלות הכול.

רישא הייתה שקטה ומכונסת כפי שתמיד הייתה למשך חודש או חודשיים אחרי שלקחו את אגליה לשחיטה. אעגנריה תהתה אם היא מבינה את היופי הפשוט של חייהם הקצרים – מעגל סגור, מבשאר באו ולבשאר ישובו. היא הושיטה לה כמה כופתיות ורישא היססה לרגע טרם אספה אותן בעדינות בשפתיה ולעסה באיטיות, שיניה הגדולות והרבועות נעות במעגלים מהורהרים.

כשסיימה נעמדה בקושי מה על רגליה האחוריות, כפי שהפארות עושות לפעמים, ראשה הגדול מתרפק לרגע על כתפה של אעגנריה, מחככת בה את חוטמה. אעגנריה טפחה על צלעותיה, ליטפה את ירכיה השריריות. רישא, שהייתה פארה חולבת עוד כשאעגנריה הייתה תינוקת, הייתה כבר בדמי ימיה ועדיין חסונה, תוואי שריריה ניכר בבירור מתחת לעורה הבהיר. בריאה, חזקה. אעגנריה חשבה על החוצנים הדקים והגבוהים, שבירים ומעוותים וחולים כמו הגידולים שגידלו, ולא הבינה איך אי פעם הצליחה לגעת בשינום, איך חשבה אי פעם שאנשיהם יוכלו לחיות בשלום זה לצד זה.

"אנחנו לא צריכים את הרעל שלהם," מלמלה, מעבירה את אצבעותיה בפרווה הארוכה והמשיית על ראשה של רישא, שהצטמררה ונשפה בשביעות רצון. "נכון?"

"מ…" געתה רישא. "ג… ד. מ."

"ממ. כן. ככה טוב." חייכה אעגנריה, טופחת בחיבה על לחיה. "ככה טוב."

איורים: ירון אלוש באמצעות  Midjourney