התעורר!

---

הסיפור הבא נמסר לגיא חסון ע"י מ' מהמוסד, שביקש לפרסם את הסיפור בעילום שם.

---

זה סיפור על יותר מסתם רצח.

דקות לפני שחנקו אותו למוות, ד"ר רועי אוליאל  דיבר עליכם, חובבי מדע בדיוני ופנטסיה. עליכם, הקוראים של פנטסיה 2000. עליכם, הקוראים של הסיפור הזה. הסיפור הבא הוא גם עליכם.

*****

דוקטור רועי אוליאל, הצעיר מבין שלושה, נולד בהרצליה ב-1975. הוריו, עובדת סוציאלית ומורה, נולדו קצת לפני מלחמת השחרור. הם השרישו בילדיהם את אהבת הארץ, את החשיבות בעבודת כפיים בכלל ובעבודה יציבה בפרט.

למרות שאהב מקצועות אחרים, כבר כילד, רועי הצעיר הראה יכולות מרשימות במדע. הוא סיים תואר ראשון ותואר שני באוניברסיטת תל אביב ותואר שלישי באוניברסיטת ירושלים.

ב-2002, בגיל 27, הוא קיבל את הדוקטורט שלו. בדצמבר 2020, בן 45, הוא מת.

שמעת פעם על ד"ר רועי אוליאל? נפגשתם פעם?

לא, ברור שלא.

הרי זה רק סיפור. כל מה שמתואר פה הוא פיקציה. איך ייתכן שפגשת דמות בסיפור? איך יכולתי בכלל להעלות את זה על הדעת? הרי אני המצאתי את ד"ר אוליאל.

בוא נמשיך. אני רוצה לספר לך איך הוא מת.

*****

ד"ר אוליאל התפרנס מעבודתו באוניברסיטת ירושלים. אבל מהצד הוא לא היה יכול שלא להתעסק בתחביב שלו, בדבר שאהב באמת. הוא כתב סיפורי מדע בדיוני. למעשה, תעלומות בתוך סיפורי מדע בדיוני.

הכתיבה שלו היתה מחושבת מדי, קרה מדי, והסיפורים שהגיש ל'חלומות באספמיה', 'בלי פאניקה', 'המימד העשירי' ולחו"ל הוחזרו אליו שוב ושוב.

עם כל דחיה הוא עמל קשה יותר לשפר את הכתיבה, לשפר את היכולת שלו לבנות עלילה טובה. ובסופו של דבר, לאחר כמעט 20 שנות דחייה, הוא התקבל למגזין שאתה קורא עכשיו, 'פנטסיה 2000' .

קראת את הסיפור שלו? השם מוכר עכשיו?

אל תדאג. אני יודע שאתה עדיין לא מזהה.

בוא ניגש לרצח.

*****

למרות מגבלות הנסיעה לחו"ל בדצמבר 2020 בשל מגפת הקורונה, ד"ר אוליאל היה בציריך שבשוויץ בדצמבר 2020. כאשר נרצח היה על הרכבת שנוסעת מציריך לפריז, נסיעה של קצת יותר מחמש שעות.

בדרך הוא דיבר עליך, על חובבי המדע בדיוני, הפנטזיה והמסתורין. הוא דיבר על הסיפורים שאתה אוהב ועל הסיבות מאחורי האהבה הזאת.

הוא פגש איש זר ברכבת, איש חברותי, דובר עברית, ששמח להקשיב לכל מה שד"ר אוליאל אמר.

יש לנו הקלטה של אותה השיחה. הנה תעתיק של שתי הדקות האחרונות של השיחה. (מסיבות ביטחוניות, שמו האמיתי של הזר נמחק ויירשם למטה כ'אדם ברכבת א'.')

ד"ר אוליאל: אני אגיד לך מה אני חושב.

אדם ברכבת א': עוד כוס?

ד"ר אוליאל: כן, תודה.

(צלילים של יין נמזג לכוס.)

אדם ברכבת א': ואחד בשבילי.

(צלילים של יין נמזג לכוס.)

ד"ר אוליאל: אני אגיד לך מה אני חושב. מצד אחד, יש פרדוקס. קוראי מדע בדיוני שאוהבים גם תעלומות אוהבים להרגיש חכמים. אבל אם אתה חכם מספיק כדי לפתור את התעלומה, אז הסיפור לא היה מספיק טוב. אבל אם אתה לא יכול לפתור את התעלומה, אתה מרגיש קצת פחות חכם כשהפתרון מתגלה. זה הפרדוקס, כן? מכל כיוון שלא תסתכל על זה, תעלומות, בעיקר לחובבי מדע בדיוני, גורמות לקוראים להרגיש קצת רע.

אדם ברכבת א': שתית מהר. עוד אחת?

ד"ר אוליאל: אז אני אגיד לך מה אני חושב. אה, לא, תודה. הנה מה שאני חושב. אני חושב שמה שרוב הקוראים אוהבים זה לדעת שהם יודעים את האמת, כלומר, את התחושה שהם עוד לא לגמרי מבינים את מה שהם כבר יודעים. זאת התחושה שמגיעה ממש לפני הפתרון, בדיוק כשעומדים להסביר לנו את הפתרון כולו של התעלומה. מרגישים שהפתרון כבר בושל, עבר את כל התהליך, הוגש לאכילה, אבל הם עדיין לא יודעים מה הטעם.

אדם ברכבת א': זה נשמע קצת מורכב. בעיקר אחרי כל האלכוהול ששתיתי.

ד"ר אוליאל: אולי אחרי שהאלכוהול ישקע קצת. אני צריך לשירותים. מחכה לי?

אדם ברכבת א': בשמחה.

זאת הייתה השיחה האחרונה של ד"ר אוליאל.

נשמע מוכר? אתה זוכר את השיחה?

ברור שלא. זה סיפור. השיחה הזאת אירעה רק בדמיון שלי, ועכשיו נרשמה על הדף.

גם אם השיחה הייתה אמיתית, ד"ר אוליאל נהרג ב-15 בדצמבר 2020, ב-20:37 זמן מקומי, ברכבת מציריך לפאריז. היינו אז בשיא הקורונה. כמעט כל המדינות היו סגורות לכניסה וליציאה, וכמעט בכל הארצות היה סגר. ובכלל, באותו היום, בגלל הסגרים, הרכבת לא פעלה.

אתה לא היית על הרכבת הזאת.

תבדוק בלוח השנה שלך, תבדוק בכל האפליקציות, תבדוק את ההתכתבויות שלך מאותו היום. אתה לא היית שם. אתה יודע את זה. אני יודע את זה. אני יודע את זה היטב.

ובכל זאת…

היה משהו במה שד"ר אוליאל אמר? למה אתה קורא את הסיפור הזה עכשיו? האם זה מהסיבות שד"ר אוליאל מנה? האם אתה מודע לסיבה אחרת שבגללה בחרת בסיפור הזה? סיבה שאתה לא לגמרי מודע לה?

תחשוב על זה כמה שניות.

למה אתה בחרת לקרוא את הסיפור הזה? למה טרחת ובחרת לקרוא אותו בלשון זכר?  

האם אתה משוכנע במאה אחוז שלא היה משהו חיצוני שגרם לך לקרוא את זה?

האם אתה מסוגל להפסיק?

האם אתה מסוגל להפסיק לקרוא ולא לחזור?

טוב. לא חשוב. בדיוק עמדתי לספר לך איך נרצח ד"ר אוליאל.

*****

ד"ר אוליאל נכנס לשירותים בקרון.

כשהוא יצא, הוא גילה את האיש הזר עומד מחוץ לדלת ומחכה לו.

האיש הזר חנק אותו למוות והשאיר שם את הגופה שלו, בלי עדים. בגלל הסגר, זאת הייתה נסיעה לא רשמית, כמעט בלי נוסעים.

הגופה התגלתה חמישים דקות לאחר מכן.

הרצח היה חיוני. אתה תבין מדוע לא אוכל לפרט. בטחון המדינה, עניינים שהצנזורה לא תיתן לפרסם. אומר רק שמשהו מהמחקר הסודי של ד"ר אוליאל נכנס בטעות או שלא בטעות לסיפור שלו שפורסם ב'פנטסיה 2000'. הסיפור נמשך מיד, כמובן. אבל השיח עם ד"ר אוליאל וחוסר הנכונות שלו לשמור על סודיות בהמשך הדרך הובילה לאיומים ולאחר מכן לרצח הבלתי נמנע הזה.

המשטרה עדיין לא מצאה קצה חוט, למרות שעברו חודשים. אבל בשבילנו, במוסד שבו אני עובד, זהות הרוצח ידוע.

בדיוק כפי שד"ר אוליאל אמר בשיחה שלו: אתה כבר יודע מי הרוצח, אבל עוד לא הבנת.

*****

הרוצח סיים את משימתו והצליח לרדת מהרכבת לפני התחנה.

משם הגיע בדרך-לא-דרך בחזרה לישראל. ומשם הגיע למשרד… מיוחד. ובו הוא עבר תהליכים מסוימים שלא יפורטו כאן, שעזרו 'למחוק' את הזיכרון. או יותר נכון, 'למחוק' את האישיות של הרוצח ולהחזיר את האישיות ה'רגילה'. זיכרונות של משפחה, חברים, עבודה, וחיים משעממים למדיי יחסית לחייו האמיתיים.

תרשה לי להתפאר מעט: כל החיים שהוא מכיר, כל העבר שלו, הכל הכל הכל מעשה ידינו. שום דבר לא אמיתי. אנחנו מאוד טובים במה שאנחנו עושים.

הרוצח היה צריך להעלם לשנה, להעלם אפילו מעיניים של מבקרי מדינה למיניהם.

להעלם עד אשר ישוב הצורך בשירותיו.

נחש מה? שב הצורך. אנחנו זקוקים לשירותיך.

*****

אתה לא זוכר דבר. ברור.

אני לא מדבר אליך. ברור שלא.

יש לך חיים מלאים. אתה מוקף בזיכרונות ואנשים שאתה מכיר כבר שנים.

הכל בסדר. אל תדאג. התהליך התחיל, הוא פשוט לוקח קצת זמן.

תרשה לי לרענן את זיכרונך.

*****

ד"ר אוליאל יצא מהשירותים, ידו על הריצ'רץ', כשאתה תקפת אותו מאחור עם חגורה. עוצמת התקיפה הייתה כל כך חזקה, שהוא נפל ארצה, על הבטן. התיישבת על הגב שלו עם כל כובד משקלך, ודאגת להדק ולהדק את החגורה סביב צווארו.

אתה… לא זוכר?

אתה לא זוכר כמה חזק הידקת את החגורה? אתה לא זוכר את התחושה של להדק ולהדק ולהדק?

אתה לא זוכר אותו נחנק באיטיות עד אשר איבד את הכרתו?

אתה לא זוכר שהמשכת להחזיק ולחנוק לאחר שאיבד את הכרתו? אתה לא זוכר כמה זמן לקח לדופק שלו להפסק?

אתה לא זוכר איך קמת, הסתכלת סביב, וחזרת ללבוש את כלי הרצח?

אתה לא זוכר שעזבת אפילו בלי מעט חרטה?

ברור שאתה לא זוכר.

הזיכרונות האלה עדיין מודחקים.

ובכל זאת, כשקראת את התיאור בשורות הקודמות, הרגשת את הדופק שלך עולה. הרגשת תחושה שכשהרגשת אותה חשבת שאתה לא צריך להרגיש אותה, שלא הייתי צריך לתאר לך את זה בדיוק כך? ואולי התחושה שהתעוררה היא… תחושה רק קצת קצת מוכרת?

אל תטרח להכחיש. זה חלק מהתהליך.

הרגשת את התחושה הזאת. אני יודע את זה.

בדיוק כפי שאני יודע הכול עליך, על החיים שלך, על האישיות שלך.

אתה לא היית משאיר גופה ומתרחק בלי תחושת חרטה. חרטה היא חלק מהאישיות החדשה שלך.

שאני אתאר לך את החיים שתכנתנו לך? חרדה זה חלק ממה שאתה חי איתו. חרדה ש… קשה למצוא לה ביטוי ראוי חוץ מאשר בעוד חרדה. משהו מרגיש קצת לא בסדר, קצת שונה מהאחרים. האנשים ה'רגילים' יכולים להוציא את החרדות שלהם באופן 'רגיל'. אתה לא. תמיד הרגשת שמשהו קצת… לא בסדר.

בזמן האחרון נהיה עוד יותר קשה לתפקד, קשה למצוא את כוח הרצון שהיה פעם. מצבי רוח טובים הפכו לנדירים יותר.

ככל שאתה חווה את האישיות הזאת יותר ויותר זמן, כך נהיה קשה יותר לשמר מצב רוח טוב.

תופעת לוואי נוספת שבוודאי הבחנת בה הוא שנהיה קשה יותר ויותר לשכנע אנשים ברעיונות שלך, לעשות את הדברים שאתה רוצה. פתאום זה דורש מאמץ גדול יותר.

קושי, כל קושי, הפך לקשה יותר בחודשים האחרונים.

האישיות המושתלת שלך מתחילה להישחק. אלה תופעות הלוואי.

נשמע מוכר?

לא, לא, הרי אני לא מדבר עליך. זה רק סיפור. סיפור מדע בדיוני. ותעלומה עם רוצח.

וזה נכון. בשביל כל שאר האנשים זה רק סיפור. אבל לא בשבילך. הסיפור הזה הוא הודעה אישית אליך.

הסיפור הזה הוא טריגר אחד גדול שמתחיל את תהליך החזרתך לשטח. עוד כמה עשרות או מאות אנשים יקראו את הסיפור הזה. בשבילם זה יהיה מהנה, סיפור עם טוויסט. אבל בשבילך… הסיפור הזה הוא למעשה רק בשבילך.

אתה מתחיל להרגיש עייף יותר ממה שהיית כשהתחלת את הסיפור? זה בסדר. כך צריך.

עדיין לא הבנת איך הגעת ל'פנטסיה 2000'? לא חיברת אחד ועוד אחד כדי להבין את רצף האירועים שגרם לך לקרוא דווקא את הסיפור הזה?

תחשוב לאחור. לפעם הראשונה ששמעת על 'פנטסיה 2000'. זה זיכרון מוטמע. תחשוב לאחור, לפעם הראשונה ששמעת על כך ש'פנטסיה 2000' ברשת עכשיו ומפרסמת סיפורים חדשים. תחשוב לאחור. איך הגעת לסיפור הזה? דווקא עכשיו, דווקאי היום, דווקא ברגעים אלה?

היה משהו בדף הפתיחה החריג שבו היית צריך לבצע בחירה לפני קריאת הסיפור?

אתה חושב שזה היה צירוף מקרים? אתה באמת חושב שהשארנו את זה למזל?

האישיות שלך נבנתה כדי לשכוח ולהדחיק.

האישיות שלך נבנתה להגיב לטריגרים שבנינו לתוך הסיפור.

בדיוק. זהו זה. תכננו את הכל.

תכננו את הגעתך לסיפור. ידענו מה תהיה הבחירה שלך בדף הראשי. ידענו מה תהיה ההשפעה של הסיפור.

בדיוק. צעד אחרי צעד. לבנה אחרי לבנה, החומה מתחילה ליפול. והאישיות האמיתית שלך מתחילה לחזור.

אתה תנסה להכחיש. זה טבעי.

תבחן את עצמך. יש משהו בתוכך שהוא זר?

זוכר איך נחנק דוקטור רועי אוליאל ברכבת? זוכר רק רגע אחד מאותה החניקה כאילו היית שם?

זוכר את הצליל שבקע מגרונו בשניות לפני שהתעלף?

המממ… אתה מתחיל להרגיש. אתה מתחיל להיזכר.

תפסיק לקרוא. הסיפור נגמר. הטריגר עבד.

תשעים דקות מעכשיו תהיה בן אדם אחר.

אתה תדע לאן ללכת. אתה תזכור מי אני. אתה תיזכר בהיסטוריה המשותפת שלנו.

אתה תחזור להיות אתה.

נתראה בעוד כמה שעות. אני מחכה.

–הסוף