הסיפור הבא נמסר לגיא חסון ע"י מ' מהמוסד, שביקש לפרסם את הסיפור בעילום שם.
זה סיפור על יותר מסתם רצח.
דקות לפני שחנקו אותו למוות, ד"ר רועי אוליאל דיבר עליכן, חובבות מדע בדיוני ופנטסיה. עליכן, הקוראות של פנטסיה 2000. עליכן, הקוראות של הסיפור הזה. הסיפור הבא הוא גם עליכן.
*****
דוקטור רועי אוליאל, הצעיר מבין שלושה, נולד בהרצליה ב-1975. הוריו, עובדת סוציאלית ומורה, נולדו קצת לפני מלחמת השחרור. הם השרישו בילדיהם את אהבת הארץ, את החשיבות בעבודת כפיים בכלל ובעבודה יציבה בפרט.
למרות שאהב מקצועות אחרים, כבר כילד, רועי הצעיר הראה יכולות מרשימות במדע. הוא סיים תואר ראשון ותואר שני באוניברסיטת תל אביב ותואר שלישי באוניברסיטת ירושלים.
ב-2002, בגיל 27, הוא קיבל את הדוקטורט שלו. ב-2020, בן 45, הוא מת.
שמעת פעם על ד"ר רועי אוליאל? נפגשתם פעם?
לא, ברור שלא.
הרי זה רק סיפור. כל מה שמתואר פה הוא פיקציה. איך ייתכן שפגשת דמות בסיפור? איך יכולתי בכלל להעלות את זה על הדעת? הרי אני המצאתי את ד"ר אוליאל.
בואי נמשיך. אני רוצה לספר לך איך הוא מת.
*****
ד"ר אוליאל התפרנס מעבודתו באוניברסיטת ירושלים. אבל מהצד הוא לא היה יכול שלא להתעסק בתחביב שלו, בדבר שאהב באמת. הוא כתב סיפורי מדע בדיוני. למעשה, תעלומות בתוך סיפורי מדע בדיוני.
הכתיבה שלו הייתה מחושבת מדי, קרה מדי, והסיפורים שהגיש ל'חלומות באספמיה', 'בלי פאניקה', 'המימד העשירי' ולחו"ל הוחזרו אליו שוב ושוב.
עם כל דחיה הוא עמל קשה יותר לשפר את הכתיבה, לשפר את היכולת שלו לבנות עלילה טובה. ובסופו של דבר, לאחר כמעט 20 שנות דחייה, הוא התקבל למגזין שאת קוראת עכשיו, 'פנטסיה 2000' .
קראת את הסיפור שלו? השם מוכר עכשיו?
אל תדאגי. אני יודע שאת עדיין לא מזהה.
בואי ניגש לרצח.
*****
למרות מגבלות הנסיעה לחו"ל בדצמבר 2020 בשל מגפת הקורונה, ד"ר אוליאל היה בציריך שבשוויץ בדצמבר 2020. כאשר נרצח היה על הרכבת שנוסעת מציריך לפריז, נסיעה של קצת יותר מחמש שעות.
בדרך הוא דיבר עלייך, על חובבי המדע בדיוני, הפנטזיה והמסתורין. הוא דיבר על הסיפורים שאת אוהבת ועל הסיבות מאחורי האהבה הזאת.
הוא פגש אישה זרה ברכבת, אישה חברותית, דוברת עברית, ששמחה להקשיב לכל מה שד"ר אוליאל אמר.
יש לנו הקלטה של אותה השיחה. הנה תעתיק של שתי הדקות האחרונות של השיחה. (מסיבות ביטחוניות, שמה האמיתי של האישה נמחק ויירשם למטה כ'אישה ברכבת א'.')
ד"ר אוליאל: אני אגיד לך מה אני חושב.
אישה ברכבת א’: עוד כוס?
ד"ר אוליאל: כן, תודה.
(צלילים של יין נמזג לכוס.)
אישה ברכבת א’: ואחד בשבילי.
(צלילים של יין נמזג לכוס.)
ד"ר אוליאל: אני אגיד לך מה אני חושב. מצד אחד, יש פרדוקס. קוראי מדע בדיוני שאוהבים גם תעלומות אוהבים להרגיש חכמים. אבל אם את חכמה מספיק כדי לפתור את התעלומה, אז הסיפור לא היה מספיק טוב. אבל אם את לא יכולה לפתור את התעלומה, את מרגישה קצת פחות חכמה כשהפתרון מתגלה. זה הפרדוקס, כן? מכל כיוון שלא תסתכלי על זה, תעלומות, בעיקר לחובבי מדע בדיוני, גורמות לקוראים להרגיש קצת רע.
אישה ברכבת א’: שתית מהר. עוד אחת?
ד"ר אוליאל: אז אני אגיד לך מה אני חושב. אה, לא, תודה. הנה מה שאני חושב. אני חושב שמה שרוב הקוראים אוהבים זה לדעת שהם יודעים את האמת, כלומר, את התחושה שהם עוד לא לגמרי מבינים את מה שהם כבר יודעים. זאת התחושה שמגיעה ממש לפני הפתרון, בדיוק כשעומדים להסביר לנו את הפתרון כולו של התעלומה. מרגישים שהפתרון כבר בושל, עבר את כל התהליך, הוגש לאכילה, אבל הם עדיין לא יודעים מה הטעם.
אישה ברכבת א’: זה נשמע קצת מורכב. בעיקר אחרי כל האלכוהול ששתיתי.
ד"ר אוליאל: אולי אחרי שהאלכוהול ישקע קצת. אני צריך לשירותים. מחכה לי?
אישה ברכבת א’: בשמחה.
זאת היתה השיחה האחרונה של ד"ר אוליאל.
נשמע מוכר? את זוכרת את השיחה?
ברור שלא. זה סיפור. השיחה הזאת אירעה רק בדמיון שלי, ועכשיו נרשמה על הדף.
גם אם השיחה הייתה אמיתית, ד"ר אוליאל נהרג ב-15 בדצמבר 2020, ב-20:37 זמן מקומי, ברכבת מציריך לפאריז. היינו אז בשיא הקורונה. כמעט כל המדינות היו סגורות לכניסה וליציאה, וכמעט בכל הארצות היה סגר. ובכלל, באותו היום, בגלל הסגרים, הרכבת לא פעלה.
את לא היית על הרכבת הזאת.
תבדקי בלוח השנה שלך, תבדקי בכל האפליקציות, תבדקי את ההתכתבויות שלך מאותו היום. את לא היית שם. את יודעת את זה. אני יודע את זה. אני יודע את זה היטב.
ובכל זאת…
היה משהו במה שד"ר אוליאל אמר? למה את קוראת את הסיפור הזה עכשיו? האם זה מהסיבות שד"ר אוליאל מנה? האם את מודעת לסיבה אחרת שבגללה בחרת בסיפור הזה? סיבה שאת לא לגמרי מודעת לה?
תחשבי על זה כמה שניות.
למה את בחרת לקרוא את הסיפור הזה? למה טרחת ובחרת לקרוא אותו בלשון נקבה?
האם את משוכנעת במאה אחוז שלא היה משהו חיצוני שגרם לך לקרוא את זה?
האם את מסוגלת להפסיק?
האם את מסוגלת להפסיק לקרוא ולא לחזור?
טוב. לא חשוב. בדיוק עמדתי לספר לך איך נרצח ד"ר אוליאל.
*****
ד"ר אוליאל נכנס לשירותים בקרון.
כשהוא יצא, הוא גילה את האישה הזרה עומדת מחוץ לדלת ומחכה לו.
האישה הזרה חנקה אותו למוות והשאירה שם את הגופה שלו, בלי עדים. בגלל הסגר, זאת הייתה נסיעה לא רשמית, כמעט בלי נוסעים.
הגופה התגלתה חמישים דקות לאחר מכן.
הרצח היה חיוני. את תביני מדוע לא אוכל לפרט. ביטחון המדינה, עניינים שהצנזורה לא תיתן לפרסם. אומר רק שמשהו מהמחקר הסודי של ד"ר אוליאל נכנס בטעות או שלא בטעות לסיפור שלו שפורסם ב'פנטסיה 2000'. הסיפור נמשך מיד, כמובן. אבל השיח עם ד"ר אוליאל וחוסר הנכונות שלו לשמור על סודיות בהמשך הדרך הובילה לאיומים ולאחר מכן לרצח הבלתי נמנע הזה.
המשטרה עדיין לא מצאה קצה חוץ, למרות שעברו חודשים. אבל בשבילנו, במוסד שבו אני עובד, זהות הרוצחת ידוע.
בדיוק כפי שד"ר אוליאל אמר בשיחה שלו: את כבר יודעת מי הרוצחת, אבל עוד לא הבנת.
*****
הרוצחת סיימה את משימתה והצליחה לרדת מהרכבת לפני התחנה.
משם הגיעה בדרך-לא-דרך בחזרה לישראל. ומשם הגיעה למשרד… מיוחד. ובו היא עברה תהליכים מסוימים שלא יפורטו כאן, שעזרו 'למחוק' את הזיכרון. או יותר נכון, 'למחוק' את האישיות של הרוצחת ולהחזיר את האישיות ה'רגילה'. זיכרונות של משפחה, חברים, עבודה, וחיים משעממים למדיי יחסית לחייה האמיתיים.
תרשי לי להתפאר מעט: כל החיים שהיא מכירה, כל העבר שלה, הכל הכל הכל מעשה ידינו. שום דבר לא אמיתי. אנחנו מאוד טובים במה שאנחנו עושים.
הרוצחת היתה צריכה להעלם לשנה, להעלם אפילו מעיניים של מבקרי מדינה למיניהם.
להעלם עד אשר ישוב הצורך בשירותיה.
נחשי מה? שב הצורך. אנחנו זקוקים לשירותייך.
*****
את לא זוכרת דבר. ברור.
אני לא מדבר אלייך. ברור שלא.
יש לך חיים מלאים. את מוקפת בזיכרונות ואנשים שאת מכירה כבר שנים.
הכל בסדר. אל תדאגי. התהליך התחיל, הוא פשוט לוקח קצת זמן.
תרשי לי לרענן את זיכרונך.
*****
ד"ר אוליאל יצא מהשירותים, ידו על הריצ'רץ', כשאת תקפת אותו מאחור עם חגורה. עוצמת התקיפה הייתה כל כך חזקה, שהוא נפל ארצה, על הבטן. התיישבת על הגב שלו עם כל כובד משקלך, ודאגת להדק ולהדק את החגורה סביב צווארו.
את… לא זוכרת?
את לא זוכרת כמה חזק הידקת את החגורה? את לא זוכרת את התחושה של להדק ולהדק ולהדק?
את לא זוכרת אותו נחנק באיטיות עד אשר איבד את הכרתו?
את לא זוכרת שהמשכת להחזיק ולחנוק לאחר שאיבד את הכרתו? את לא זוכרת כמה זמן לקח לדופק שלו להיפסק?
את לא זוכרת איך קמת, הסתכלת סביב, וחזרת ללבוש את כלי הרצח?
את לא זוכרת שעזבת אפילו בלי מעט חרטה?
ברור שאת לא זוכרת.
הזיכרונות האלה עדיין מודחקים.
ובכל זאת, כשקראת את התיאור בשורות הקודמות, הרגשת את הדופק שלך עולה. הרגשת תחושה שכשהרגשת אותה חשבת שאת לא צריכה להרגיש אותה, שלא הייתי צריך לתאר לך את זה בדיוק כך? ואולי התחושה שהתעוררה היא… תחושה שהרגישה רק קצת קצת מוכרת?
אל תטרחי להכחיש. זה חלק מהתהליך.
הרגשת את התחושה הזאת. אני יודע את זה.
בדיוק כפי שאני יודע הכול עלייך, על החיים שלך, על האישיות שלך.
את לא היית משאירה גופה ומתרחקת בלי תחושת חרטה. חרטה היא חלק מהאישיות החדשה שלך.
שאני אתאר לך את החיים שתכנתנו לך? חרדה זה חלק ממה שאת חיה איתו. חרדה ש… קשה למצוא לה ביטוי ראוי חוץ מאשר בעוד חרדה. משהו מרגיש קצת לא בסדר, קצת שונה מהאחרים. האנשים ה'רגילים' יכולים להוציא את החרדות שלהם באופן 'רגיל'. את לא. תמיד הרגשת שמשהו קצת… לא בסדר.
בזמן האחרון נהיה עוד יותר קשה לתפקד, קשה למצוא את כוח הרצון שהיה פעם. מצבי רוח טובים הפכו לנדירים יותר.
ככל שאת חווה את האישיות הזאת יותר ויותר זמן, כך נהיה קשה יותר לשמר מצב רוח טוב.
תופעת לוואי נוספת שבוודאי הבחנת בה היא שנהיה קשה יותר ויותר לשכנע אנשים ברעיונות שלך, לעשות את הדברים שאת רוצה. פתאום זה דורש מאמץ גדול יותר.
קושי, כל קושי, הפך לקשה יותר בחודשים האחרונים.
האישיות המושתלת שלך מתחילה להישחק. אלה תופעות הלוואי.
נשמע מוכר?
לא, לא, הרי אני לא מדבר עלייך. זה רק סיפור. סיפור מדע בדיוני. ותעלומה עם רוצחת.
וזה נכון. בשביל כל שאר האנשים זה רק סיפור. אבל לא בשבילך. הסיפור הזה הוא הודעה אישית אלייך.
הסיפור הזה הוא טריגר אחד גדול שמתחיל את תהליך החזרתך לשטח. עוד כמה עשרות או מאות אנשים יקראו את הסיפור הזה. בשבילם זה יהיה מהנה, סיפור עם טוויסט. אבל בשבילך… הסיפור הזה הוא למעשה רק בשבילך.
את מתחילה להרגיש עייפה יותר ממה שהיית כשהתחלת את הסיפור? זה בסדר. כך צריך.
עדיין לא הבנת איך הגעת ל'פנטסיה 2000'? לא חיברת אחד ועוד אחד כדי להבין את רצף האירועים שגרם לך לקרוא דווקא את הסיפור הזה?
תחשבי לאחור. לפעם הראשונה ששמעת על 'פנטסיה 2000'. זה זיכרון מוטמע. תחשבי לאחור, לפעם הראשונה ששמעת על כך ש'פנטסיה 2000' ברשת עכשיו ומפרסמת סיפורים חדשים. תחשבי לאחור. איך הגעת לסיפור הזה? דווקא עכשיו, דווקאי היום, דווקא ברגעים אלה?
היה משהו בדף הפתיחה החריג שבו היית צריכה לבצע בחירה לפני קריאת הסיפור?
את חושבת שזה היה צירוף מקרים? את באמת חושבת שהשארנו את זה למזל?
האישיות שלך נבנתה כדי לשכוח ולהדחיק.
האישיות שלך נבנתה להגיב לטריגרים שבנינו לתוך הסיפור.
בדיוק. זהו זה. תכננו את הכל.
תכננו את הגעתך לסיפור. ידענו מה תהיה הבחירה שלך בדף הראשי. ידענו מה תהיה ההשפעה של הסיפור.
בדיוק. צעד אחרי צעד. לבנה אחרי לבנה, החומה מתחילה ליפול. והאישיות האמיתית שלך מתחילה לחזור.
את תנסי להכחיש. זה טבעי.
תבחני את עצמך. יש משהו בתוכך שהוא זר?
זוכרת איך נחנק דוקטור רועי אוליאל ברכבת? זוכרת רק רגע אחד מאותה החניקה כאילו היית שם?
זוכרת את הצליל שבקע מגרונו בשניות לפני שהתעלף?
המממ… את מתחילה להרגיש. את מתחילה להיזכר.
תפסיקי לקרוא. הסיפור נגמר. הטריגר עבד.
תשעים דקות מעכשיו תהיי בן אדם אחר.
את תדעי לאן ללכת. את תזכרי מי אני. את תיזכרי בהיסטוריה המשותפת שלנו.
את תחזרי להיות את.
נתראה בעוד כמה שעות. אני מחכה.
–הסוף
