חללית ושמה תשוקה: תיאטרון מדע בדיוני

גיא פינקלשטיין                                               24.6.2021

---

רובוט רודף אחרי רובוט, פיצוץ בחלל, בום. מי שחושב שזוהי תמציתו של ז׳אנר המדע הבדיוני, הגיע אל הכתבה הנכונה, ובשאיפה יסיים לקרוא אותה עם דיסקט אחר בראש. נתחיל בקוריוז: נתן אלתרמן כתב מחזה מדע בדיוני. תודו שהופתעתם! כן, יש מדע בדיוני בתיאטרון (מעט), והוא טוב (מאוד), והוא אפשרי (ביותר).

נתחיל מנטרול מוקש: כמו שיש ספרות שאינה מדע בדיוני שהיא פשוט על הפנים, יש גם ספרות מדע בדיוני שהיא מערבון בחלל בגובה ים המלח. זה יכול להיות אחלה לילדים ונוער, זה יכול להעביר את הזמן בנעימים למבוגר כספר טיסה קליל, ובכלל – לא כל מה שאנחנו עושים בחיים זה להאזין לדיטריך פישר-דיסקאו מבצע לידים של שוברט. וטוב שכך! יש מקום לפישר-דיסקאו ויש מקום לשירי דיסקו מקפיצים, סטייל ״איזה כיף, יאבא-דאבא-דו!״. החיים הם לא פאזה אחת, וכך גם בסוגת המדע הבדיוני: יש יצירות שהן ״בטהובן״ מוחלט, ויש כאלה שהן ״ברבי גירל״.

בעוד שרובנו נסכים שכותרת כמו ״שודדי הגלקסיה״ אינה מבשרת על מופת שייצרב בנו לעד (בטח לא לחיוב…), רומן כמו ״קץ הילדות״ של ארתור סי. קלארק או ״גר בארץ נוכרייה״ מאת רוברט היינליין די מפוצצים את המוח, עם שאלות קשות, מרתקות, ובלתי נשכחות שהם מציפים על טבע האדם והחברה בה אנו חיים. אנו. לא אנשים בעוד 2000 שנה. וזו בדיוק הנקודה: מדע בדיוני טוב הוא כזה שמאפשר לדבר על ״הכי כאן ועכשיו״ ולהאיר בהווה שלנו נקודות שדורשות שיפנו אליהן את הזרקור, באמצעות הרחקתן והקצנתן. מדע בדיוני מעולה לא באמת נוגע באנדרומדה, אלא דווקא בקרוב ביותר: בשאלות ליבה על בני אנוש, על הנפש, על השלטון, על הסביבה.

מלבד זאת, המדע הבדיוני אינו רק מן הסוג המכונה ״קשה״, כזה המדגיש, בין היתר, פרטים טכניים ומדעיים. הסולדים ממדע-בדיוני לרוב מקשרים את המונח רק עם הסוג הזה, מבלי להכיר, אולי, תתי-ז׳אנר אחרים, כמו המדע הבדיוני ה״רך״ (או החברתי), שמתמקד, למשל, בהיבטים סוציולוגיים ופסיכולוגיים של עולם האדם, או זה שעוסק בהיסטוריות חלופיות, נוסח ״מה היה קורה אילו היטלר היה מנצח במלחמה?״ (אם מרחיבים אל המטרייה ה״ספקולטיבית״, נכנסים גם ריאליזם פנטסטי, פנטסיה ועוד קשת רחבה של תתי-סוגות). במילים אחרות, ״רובוט רודף אחרי רובוט. בום״ זו השטחה שעושה לז׳אנר עוול, ומעל לכל – היא פשוט שגויה. לא שיש לכותבת משהו נגד אקדחי לייזר, אבל כל כך הרבה מדע בדיוני לא שמע על כאלה בחיים. מנגד, מה שמדע בדיוני שמע עליו היטב הוא, למשל, שאלות מוסריות נוקבות וביקורת חברתית חריפה. אם אהבתם את 1984 של ג׳ורג׳ אורוול, אז אהבתם ספר מדע בדיוני. ועכשיו נרים את המסך.

מניין ימי התיאטרון כמניין ימי הציביליזציה, בערך, וכשחושבים על זה כך, קשה להאמין שתחום תרבות כה רחב, ענף ומגוון לא חפף למדע הבדיוני. ואכן, הוא חפף וחופף, אבל בשיעור קטן. מדוע? נתחיל מהסטטיסטיקה. נתח המדע הבדיוני בספרות אינו מתקרב לזה של ה"מיינסטרים", לא בארץ ולא במקומות אחרים בעולם. בצמצום למחוזותינו, בארה״ב השיעור היחסי של חובבי המדע הבדיוני גדול מהשיעור היחסי של חובבי המדע הבדיוני בארץ. הוצעו לכך הסברים שונים, אבל זאת נקודה לכתבה בפני עצמה. ואכן, בארה״ב שיעור מחזות המדע הבדיוני שרואים אור ומוצגים על במה גדול מהשיעור בארץ (וביתר שאת בשנים האחרונות), בהבדל כה חד שלא טרחתי אפילו לבדוק מספרים מדויקים – כשפיל עומד ליד נמלה, המדידות מיותרות במשימה לקבוע ״מה יותר״. כאילו שלא די בכך, כאשר באים לבצע את החפיפה בין ״חובבי תיאטרון״ ל״חובבי מדע בדיוני״, או אפילו בהגדרה רחבה הרבה יותר – בין ״חובבי תיאטרון״ לבין ״אנשים שיסכימו ללכת להצגה שמוגדרת/נשמעת כמו מדע בדיוני״, הנתח מצטמצם משמעותית, שלא לומר מתרסק. עד פה כמות. נעבור לאיכות.

תקרת זכוכית בלתי מבוססת גורסת שהמדיום התיאטרלי מוגבל פיזית ביכולתו להציג באופן אפקטיבי מדע בדיוני. מצד אחד, מובן שהאפקטים שמאפשרים הקולנוע והטלוויזיה עולים פי כמה מונים על אלה שמאפשר התיאטרון, שהוא מיידי ובלתי אמצעי (ובעיני דווקא כאן נעוץ אחד מקסמיו הגדולים). מצד שני, אותו הדבר ניתן לומר על ספרות, לא…? כלומר, הספרות מתבססת באופן קריטי על הדמיון של הקורא. האם נטען אי פעם שספרות מדע בדיוני אינה אפשרית?

המחזאי הבריטי בן זמננו אליסטר מקדאוול טוען שלמרות שאכן קיים אתגר בהעברה של כל חוקי היקום החדשים בחלל-זמן הצנומים שמאפשרת הצגה – זה בדיוק מה שהתיאטרון עושה, בכל ז׳אנר – מביע רעיונות גדולים במסגרת תחומה להפליא, ואין בכך שום מהפכה. מקדאוול קורא למחזאים ״לשים את הכוכבים על הבמה״ דווקא אם הם אינם חסידי מדע בדיוני, כי דווקא הם, בראייתו, יביאו אל תוך הז׳אנר, ואל הצופים, משהו חדש ורענן. שהרי אחד הדברים הנהדרים במדע הבדיוני, בעיניו, הוא המבט המרענן על בעיות ישנות. ואכן, בשנים האחרונות מתפתחת ההבנה שעל מנת להציג רעיונות שמאפיינים את ז׳אנר המדע הבדיוני, אין באמת צורך באפקטים ממוחשבים. כן, יש ריחוק מסוים בין התיאטרון לבין המדע הבדיוני, שאף פעם לא היו BFF, אלא קצת כמו אחים חורגים שמנסים מדי פעם ללכת לאכול ביחד גלידה. אמאמה? אם הם בוחרים בגלידריה הנכונה, וואלה – יוצא טעים טילים.

עד לתחילת המאה ה-20, המדע הבדיוני פגש במסך הרביעי בעיקר דרך עיבודים לספרות הז׳אנר, כמו ״פרנקנשטיין״ של מרי שלי או ״ד״ר ג׳קיל ומיסטר הייד״ של רוברט לואיס סטיבנסון. אלמנטים של מדע בדיוני אפשר למצוא עוד אצל אריסטופנס ויש שיאמרו שגם אצל שייקספיר ב״הסערה״. אבל עזבו ״אלמנטים״, בואו נדבר הארדקור: דרמת המדע הבדיוני המקורית המשמעותית הראשונה ראתה במה ב-1921 בצ׳כיה, בדמותו של המחזה R.U.R מאת קארל צ׳אפק, אשר בו, בתיאור שטחי שאינו עושה לו חסד כלל, רובוטים משתלטים על העולם ומכחידים את בני האדם. גם אם לא שמעתם על R.U.R ישירות, אין אחד שלא נתקל בו בעקיפין: בכל פעם שאתם משתמשים במילה ״רובוט״, אתם מהדהדים את המחזה, בו נעשה לראשונה השימוש בביטוי, שנגזר מ-Robota, ״עבודה״ בצ׳כית ובשפות נוספות (רעיון של יוזף צ׳אפק, אחיו המשורר של קארל, שקיפח את חייו בברגן בלזן בעוון קומוניזם). ועכשיו נעבור לעברית.

מדינת ישראל, אלימינציה: לא שווייץ, לא ניו זילנד, לא איי פארו. במילים אחרות, יש לנו בעיה או שתיים להתעסק בהן, ולאנשים אין בולבול לשגות בדמיונות על ״מה היה אילו״ או על מסע לסיגנוס X-1. ובכל זאת, בישראל יש אנשים יצירתיים ומעזים למכביר, בכל התחומים, בהם גם כאלה שהלכו באומץ נגד הזרם והעלו על בימה ארצישראלית מחזות מדע בדיוני, ולא – לא מדובר רק ב״משוגעים לדבר״ אזוטריים (או בהפקות של פסטיבלי חובבים, שהן תחום בפני עצמו), אלא גם בכמה שמות גדולים שיקשיתו לכם את הגבות.

אמרנו R.U.R? המחזה המצליח, שתוך שנים ספורות מהצגת הבכורה בפראג תורגם לעשרות שפות, קבע יתד גם בשפת אבותינו. לאחר שתורגם על ידי לא אחר מאשר אברהם שלונסקי, עלה עליו המסך ב-1930 ב״האהל״ וב-1956 ב״האהל חיפה״. ב-1965 (כבר גילינו, אז תעשו את עצמכם מופתעים) – מחזה מקור מאת נתן אלתרמן, ושמו ״משפט פיתגורס״, עולה ב״הבימה״ ויורד באותה המהירות, אחרי 13 הצגות בלבד, בעקבות שלל עגבניות מילוליות שהשליכו לעברו הקהל והמבקרים.

תקציר המחזה מארכיון ״הבימה״: ״נתן אלתרמן מציג את בעיית השתלטות הטכניקה על האדם המודרני, עד כי פרשת רצח צריכה למצוא את פתרונה באמצעות מחשב אלקטרוני. העלילה מתרחשת במכון מדעי העוסק בבניית מחשב אלקטרוני מהמשוכללים בעולם. המחשב מדבר, מלא באינפורמציה, אמנם הוא עדיין לא יודע לשקר, אבל צוות המדענים עובד גם על זה. הוא אינו יודע שסוד קיומו וגורלו נתון בידי מדען שפיקח על בנייתו. המחזה מעלה את השאלה האם תוכל המכונה לתפוס את מקומו של האדם ומסקנתו היא שעל אף המדע והישגיו, לעולם  תגיע המכונה ליסוד המוסרי הראשוני של האדם. המדע הוא רק מפלט האנושות ואסור לה לאבד את יסוד הפיכחון והמחשבה״.

בעקבות הכישלון במערכה, אלתרמן חרג ממנהגו והוסיף למחזה אחרית דבר, על מנת להסבירו. יש לציין כי היו מי שסנגרו על היצירה, אז והיום, וטענו כי עוקצה לא הובן או לא הוערך נכונה.

עוד בגזרת המקור, ב-1966 כתב דוד שחם מחזה קצר, חד וחכם בשם ״המוח העליון״, בו מתוארת המדינה הראשונה שהנהיגה את שלטון התבונה באופן מלא. לא הצלחתי למצוא האם המחזה ראה במה, אך קריאתו מענגת. ב-2001 עלתה ב״קאמרי״ הצגה מאת מתי גולן ושמה ״אטום״. היא הובילה לפיצוץ אטומי ולסערה רבתי, עד שלאחר שמונה שבועות בלבד ירד עליה המסך. ב״אטום״ מתוארת השתלטות של חרדים קיצוניים על המדינה ושימוש בנשק אטומי על מנת לקרב את ביאת המשיח. השערורייה סביב המחזה הגיעה עד לדיון בכנסת ולהתערבות של שר המדע, התרבות והספורט דאז מתן וילנאי, שנחלץ להגנת חופש הביטוי והיצירה.

ב-2007 זכה בפסטיבל עכו המחזה המקורי ״היטלר, הרובוט והסכין״ מאת בועז דבי, המורכב, בעצם, משני מחזות, הראשון מציג ילד שמתגלה כרובוט, ושאלות נוקבות ומעניינות על חינוך, הורות ונפש. ב-2018 שוב שם גדול מעז, כאשר עוזי וייל ורוני סיני מעלים ב״הבימה״ קומדיה רומנטית חכמה ושמה ״הרובוטית״: גבר גרוש רוכש לעצמו רובוטית מושלמת לשם הגשמת הפנטזיות שלו. ההסתבכויות המשעשעות לא מאחרות לבוא, ואיתן תהיות עמוקות שנוגעות באדם, הרבה יותר מאשר ברובוט.

עוד נחשף הקהל הישראלי לכמה עיבודים תיאטרוניים לספרי מדע בדיוני, בהם ״דו״ח התקדמות״ שעלה ב״תמונע״ – עיבוד מאת ״קבוצת עבודה״ ויגאל זקס (שגם שיחק) לאחד מסיפורי המדע הבדיוני הגדולים והאהובים בכל הזמנים, ״פרחים לאלג׳רנון״ של דניאל קייז. תיאטרון ״קליפה״ עשה משהו בכיוון אחר לגמרי, עם ״חלום ליל קיץ בחלל״, שהוא ״עיבוד בין-גלקטי וחסר בושה לקלאסיקה של שייקספיר״, המיועד למבוגרים בלבד וזכה לביקורת אוהדת של ננו שבתאי ב״הארץ״. כדאי לעקוב, כי ככל הנראה אמורים להתפרסם מועדים נוספים להצגה זו. שמעתי מישהו בקהל שואל ״ומה עם הגולם?״ הצגות המבוססות על סיפורי גולם ביהדות הן עולם קטן בפני עצמו. אמנם בדרך כלל הגלמים נחשבים ליישויות פנטסטיות, אולם לא קשה לתייג אותם כרובוטים – עוד סוגיה הדורשת כתבה נפרדת.

אחרון-אחרון חביב שדורש אזכור הוא תחום תיאטרון הילדים. גם כאן, נראה כי ההצגות המצליחות בז׳אנר הספקולטיבי נטו בהחלט לכיוון הפנטסיה, הקסם והאגדה. ואולם פה ושם מבליח גם המדע הבדיוני, כמו במקרה של ״פלנטור – חבר מכוכב אחר״ בכיכובו של חנוך רוזן בשנות השמונים ו״צי.פי. – חברה מכוכב אחר״ (יש לקוות שהעלילות עצמן יצירתיות יותר מבחירת השמות), אשר הושקה ב-2002 והציגה חייזרית סימפטית, הלוא היא ציפי שביט (אחלה שם משפחה לסוגה), המסייעת לתושבי שכונה מנומנמת במאבקה באיש עסקים שמאיים להחריב את בנייני המגורים לטובת מגדלי משרדים. ב-2013 הועלתה הצגת איכותית ונפלאה לילדים, עיבוד של שמואל שוחט לאיון טיכי, גיבורו של סטניסלב לם (״סולאריס״). התוצאה היא ״הרפתקאות יאן טיכי בכוכב הרובוטים״, בכיכובו של נמרוד אייזנברג המעולה. קסם של הצגה!

מדע בדיוני בתיאטרון? אפילו אלתרמן חשב שכן – חתיכת טיעון לטובת המצדדים. אני משתוקקת שמישהו ירים את הכפפה ויכיר לקהל המאה ה-21 את פית, גיבורו הממוחשב של ״משפט פיתגורס״, מאת גדול משוררי ישראל. אם יורשה לי פאנץ׳ לסיום, מדע בדיוני בתיאטרון זו לא פנטסיה!