הפרח השחור

ברי אלצופין                                                       24.7.2021

חגיגה קטנה: זהו סיפורו החמישי של ברי אלצופין באתר פנטסיה 2000. ברי ממשיך להפתיע ברעיונות! "הפרח השחור" נכתב במקור באנגלית, וברי הואיל לתרגמו עבורנו.  ויש לו גם סיפור מאחורי הסיפור: "מצאתי רומן אמריקאי עם שם זהה. מה שמדהים הוא שלסופר קוראים האוורד – שזה בדיוק שם גיבור הסיפור שלי. זה צירוף מקרים מוחלט, שכן לא היה לי מושג על הרומן כאשר כתבתי את הסיפור". האמנם צירוף מקרים? לפרח השחור פתרונים…

---

האוורד דקר ניעור משנת לילה טובה. הוא לא ניעור מפני שעובדי תחזוקה זריזי לשון ומהירי חימה פתחו קו ביוב מתחת לחלונו, ולא מפני שפקק תנועה הביס את סבלנותם של נהגים וגרם להם להתעלל בצופרי רכביהם. הוא ניעור מפני שגופו ונפשו קיבלו את כל המנוחה אשר לה נזקקו.

הוא קם ממיטתו, פתח את חלון חדר השינה ונשם את האויר הקריר והצלול ככל יכולתו. הוא נאלץ לעצום את עיניו היות והאור כבר היה חזק. כאשר פקח אותן, ראה שמיכת עננים דקה מרחפת מעל קרחת היער שעליה עמד ביתו. פה ושם כבר היו טלאים של שלג על האדמה. חושיו המנוסים אמרו לו כי סופת שלגים בדרכה אליו. הייתה לו אספקה דיה לחורף. יחד עם זאת, הוא ידע שאם ברצונו לסעוד את ליבו בבשר צבי – עליו לצאת לציד היום.

הוא השאיר את החלון פתוח כדי לאוורר את חדר השינה ויצא אל המבואה. בטרם הלך אל בית השימוש, השתהה מבטו על דלתו הסגורה של החדר האחר. הוא נאנח. חדר זה אמור היה להביא לו את האושר והנחמה הגדולים ביותר. לא כך היה.

אחרי שסיים להדיח את כלי ארוחת הבוקר שלו, דקר התלבש, לקח את רובהו ופסע אל מרפסת הכניסה שלו. האוורד דקר הכיר את ביתו, את חצרו ואת האזור שמסביב כמו את גב כף ידו. לפיכך, אין בכך כל הפתעה כי כאשר ראה בחצרו הקדמית דבר מה שלא היה שם אמש – פסיעתו החוצה נבלמה באלימות שכזו עד שכמעט ואיבד את שיווי משקלו.

"מה עלי אדמות…?" הוא הפטיר.

שם, באמצעה של חצרו מטולאת השלג היה דבר מה שחור. זה עמד על גבעול שחור וארוך שעלה מפיסת אדמה חשופה. בקצהו של הגבעול היה דבר מה אשר ממבט ראשון נראה כראשו של פרח. לאט, בזהירות, דקר התקרב. מנקודת המבט הקרובה שלו, יכול היה לראות שהראש לא דמה לפרח במיוחד.

הגבעול, שהחזיק את הראש כמעט בגובה חצי גופו של דקר, התפצל לענפים דקים שבתורם התפצלו לענפים דקים אף יותר. ענפים דקים אלה הנצו עלים קטנים בעלי צורות גיאומטריות מגוונות. מבנה זה היה בעל צורה כללית של חצי כדור מושלם שהוא יכול היה לראות דרכו.

בביתו, במקום כלשהו, היה לו עותק של מדריך הצמחים של צפון אמריקה. ועם זאת, הוא ידע שאין כל טעם למצוא אותו. הוא ידע שלא ימצא במדריך את הדבר הזה, או כל דבר דומה לו.

דקר חש בצורך. צורך שלא חש בו בתשע השנים מאז עבר לכאן, לצפון מיניסוטה. צורך שגרם לו לעבור לכאן. הוא חש בצורך להתקשר למשטרה. בהליכה לאחור, תוך שמירת קשר עין עם התוספת הבלתי צפויה למשק הבית שלו, הוא הלך חזרה אל תוך ביתו.

הוא נזקק לכמה דקות על מנת להיזכר היכן הסליק את הטלפון הישן. כאשר רכש את בקתת הציד הזו הוא לא רצה לשמוע צלצול טלפון נוסף עד סוף ימיו. הוא מצא את המכשיר במגירת מטבח מבודדת, מוחבא מהעין עם עותק של מדריך הטלפון המקומי שניירו החל להצהיב.

הוא חיבר את המכשיר והתקשר לתחנת המשטרה המקומית, שהייתה למעשה רחוקה למדי.

"משטרת במידג'י," ענה קולי נשי צעיר מהעבר השני.

"אההה, כן. אני רוצה לדווח על משהו," דקר מלמל במבוכה.

"האם זה פרח שחור, אדוני?"

"מה? איך ידעת? האם יש לכם מצלמות על הבית שלי?"

"שום מצלמות, אדוני. אתה לא רואה חדשות?"

"לא. אני לא,"

"הו. אז אוקיי. אני צריכה את מיקומך המדויק, אדוני. רק כדי לוודא שזה לא אחד שאנו כבר יודעים עליו,"

"זה בחצר הקדמית שלי, גבירתי. אז אני יכול להבטיח לך שאף אחד עוד לא ראה אותו,"

"הכתובת המלאה שלך בבקשה, אדוני. ושמך המלא וכל מספר טלפון זמין,"

הוא נתן לה את שמו ואת כתובתו – שהייתה באמצע שום מקום. בדיוק איך שהוא אהב. לא היו לו מספרי טלפון נוספים לתת.

"אני חייבת לבקש ממך לא לגעת או לגרום נזק לצמח בכל צורה שהיא, אדוני,"

"אבל הוא נמצא על אדמתי," דקר מחה.

"אני יודעת, אדוני. אבל זה מה שאנשי המדע מבקשים,"

"אנשי המדע? מה הולך שם בחוץ? מהו הדבר הזה? כמה כאלה יש?"

"אף אחד לא יודע כמה יש לנו. אנחנו עדיין סופרים. אנשי המדע אומרים שזה אולי קשר לפגיעת המטאור,"

"איזו פגיעת מטאור?"

"הו, שכחתי לגבי החדשות. ואתה גר רחוק מכדי לשמוע את הבום. אתה יודע מה, אני חושבת שהזיהוי שלך הוא הכי רחוק שלנו,"

"גבירתי השוטרת, איזו פגיעת מטאור?"

"הו, נכון. זה קרה אתמול בבוקר. פיצוץ גדול בשמים. גרם להרבה בהלה בהתחלה. אבל אז נאס"א אמרו שזה היה אסטרואיד שמעולם לא פגע בקרקע. התפוצץ באויר, הם אמרו. אחרי הצהרים אנשים כבר התחילו לשכוח מזה. ואז התחילו להגיע דיווחים מכל האזור על הפרחים השחורים המוזרים האלה שצצו משום מקום,"

"הם מסוכנים?"

"לא נראה כך. אבל אנשי המדע מסתכלים עליהם ממש מקרוב. אפילו לוקחים חלק מהם. הם עלולים לקפוץ אליך לביקור, אדוני,"

"לקפוץ אלי לביקור? מתי?"

"לא בזמן הקרוב, לדעתי. אתה גר מאד רחוק ויש סופת שלגים בדרך. ויש להם מספיק פה בבמידג'י והאזור. אבל אני אעדכן אותך אם הם יחליטו לבוא,"

"לעדכן אותי יהיה קשה. אין לי טלפון נייד או משיבון. ואני חייב לצאת לצוד היום,"

"אז תתקשר אלינו כשתחזור, מר דקר,"

"בסדר, אתקשר,"

"ותזכור לא לגעת בזה, אוקיי אדוני?"

"בסדר. לא אגע,"

"אז אוקיי. ציד נעים, מר דקר,"

"תודה," הוא ענה.

דממה לא נעימה השתלטה על האוורד דקר וביתו עם סיום השיחה. הייתה זו שיחת הטלפון הראשונה שביצע מזה תשע שנים. ואיזו שיחה זו הייתה. הוא ניגש לחלון קדמי ומשך את הווילון הצידה. זה עדיין היה שם. מתנודד קלות ברוח החלשה. שחור כנגד רקע לבן וירוק.

לרגע הוא חש באי נוחות לגבי היציאה החוצה. אז היגיונו שב אליו. זהו ביתי, אמר לעצמו, ואלך ואבוא כרצוני. הוא פסע החוצה אל חצרו הקדמית בנחישות מה. הוא התבונן בפולש, רובהו בידו. אז הוא הלך אל תוך היער.

"טעות של טירון…" האוורד דקר מלמל לעצמו בקול בעודו מתקרב לביתו, "טעות של טירון". הצבי הגדול והיפה היה בין כוונות רובהו. הרוח הייתה מתה. זו הייתה ירייה בטוחה. ועם זאת, ברגע האחרון הוא לחץ על ההדק במקום לסחוט אותו. זה הרס את הכיוון שלו והקליע עבר מעל לצבי. החיה ברחה והוא ידע שלא יראה אותה יותר לעולם. טעות של טירון. הוא איבד את הריכוז שלו. נפשו הייתה במקום אחר.

נפשו, אז ועכשיו, הייתה כאן בחצרו הקדמית, בוחנת את הפרח השחור מקרוב. הוא התבונן עליו מלמעלה, רובהו נח על כתפו כמחבט בייסבול. דקר חש בצורך. צורך שהוא לא רצה לחוש בו. הוא דימיין את עצמו מניף את הרובה מכתפו בתנועה כלפי מטה. הוא יכול היה לחוש את מתפס העץ הקר והקשה נתחב אל תוך כף ידו השמאלית הפתוחה, ממקם את הלוע בטווח אפס מראש הפרח. הוא דימיין את עצמו לוחץ על ההדק בחוזקה. לחץ או סחוט, מטווח כזה זה לא ישנה. קליע בודד שרוכב על הרשף מהלוע יהיה די והותר להשמיד את חצי הכדור השקוף כמעט והשברירי למראה.

אבל היית חייב להתקשר למשטרה, נכון, האוורד? הוא נזף בעצמו. היית חייב להיות אזרח טוב. לולא דיברת עם השוטרת "אז אוקיי" היית יכול להיפטר מהדבר הזה בשקט וללא חרטות. אבל הוא כן התקשר למשטרה. והשוטרת כן ביקשה ממנו לא לפגוע בצמח. הוא נכנס פנימה כדי לבצע שיחת טלפון נוספת.

אותו הקול הנשי והצעיר ענה לו ועדכן אותו. הצמחים עדיין נחשבו לבלתי מזיקים. אנשי המדע לא ידעו אם יבואו לבקר את מר דקר. הממשלה פרסמה הוראה מיוחדת האוסרת על כל פגיעה בצמחים, גם באלה שנמצאו על שטח פרטי.

"המשיכי לעדכן אותי, בבקשה," אמר דקר, "אני בבית עכשיו,"

"אז אוקיי, מר דקר. שיהיה לך יום טוב,"

הוא החל להכין ארוחה. צבי לא היה בתפריט.

בימים כתיקונם די היה בארוחת צהרים טובה כדי לשלחו לתנומת יום מתוקה. אך היום כל ישנוניות לא באה אליו. הוא הביט בדלת לחדר האחר. מה עוד היה לעשות?

בתוך החדר עמד שולחן גדול. הוא היה מכוסה בגילופי עץ קטנים. חלקם היו בדמות בעלי חיים קטנים כמו סנאים וארנבים. אך אלה היו למטרות אימון בלבד. העניין האמיתי שלו היה בדמויות האדם. הנשים. הוא הרים אחת ובחן אותה. טיפוס היפהפיה הדרומית עם שמלה ענקית. הוא הניח אותה והרים אחרת. טיפוס אשת הקריירה מהסוג שהכיר בחייו הקודמים. הוא הניח גם אותה.

הוא לא ידע מדוע, אך הוא לא היה מרוצה מהאמנות שלו. היא לא הביאה לו נחמה ולא אושר. הוא ניגש לשולחן אחר שעליו נערמו גושי עץ קטנים. היו אלה בעיקר קוביות או תיבות בעלות מימדים שונים. הוא הרים תיבה מוארכת ובחן אותה, נותן לדימיונו לזרום בחופשיות. אישה רזה עלתה בעיני רוחו. אתלטית או אולי בלרינה. הוא הרים את סכין הגילוף שגם הייתה מונחת שם והתיישב בכורסתו.

הוא החל לגלף, מפשיט תחילה את הגוש מפיסות עץ גדולות, אחר כך מקטנות. הוא התיר לידיו לעבוד בעצמן. הוא נהנה מהתחושה. הוא הרגיש שהוא נמצא במקום הנכון, שהוא חווה זרימה אמנותית. הוא עבד במשך דקות בלי לחשוב, בוטח בידיו שלא תחתוכנה את אצבעותיו. הוא נהנה מהתחושה של ניצב הסכין בידו, התנגדות העץ בעוד הלהב עובר דרכו. הוא החל לעבוד עם חוד הסכין על פרטים קטנטנים בפני השטח. הוא עצר, מגיח באיטיות מהטרנס שלו. הוא הביט במעשה ידיו. הוא נחרד.

זה היה שם. בכף ידו השמאלית. גבעול דק ובראשו חצי כדור שצורות גיאומטריות זעירות גולפו אל תוכו. זה לא היה שחור ולא ניתן היה לראות דרך חצי הכדור. ואף על פי כן, זה היה זה. הוא בהה בזה ואז השליך את זה לעברו האחר של החדר.

הוא יצא אל המבואה, עדיין אוחז בסכין. הוא משך את הווילון הצידה ובהה בדבר שהתנודד בצורה יותר ניכרת כעת. סופת השלגים אספה כוחות. אחיזתו של דקר בניצב הסכין הלבינה את מפרקי אצבעותיו. הוא הביט בשמים. רק מספר שעות נותרו עד בוא הסופה. הממשלה אמרה לא לפגוע בצמחים. היא לא אמרה דבר על להגן עליהם.

אחרי ארוחת ערב גדולה ומספר שעות של ביצוע כל עבודת בית אפשרית, הוא סוף סוף היה עייף דיו כדי לנסות ללכת לישון. הוא ניגש לחלון ומשך את הווילון הצידה. זה לא שינה דבר. בחוץ הייתה אפלה מוחלטת. שמיכת עננים עבה חסמה את אור הכוכבים הדל שהגיע מהקוסמוס. אך עבור האוורד דקר, הקוסמוס סיפק די והותר.

הוא התקין מנורה חזקה מעל המרפסת הקדמית כשעבר לכאן. הוא היה מדליק אותה ככל שידע כי יחזור הביתה בחושך. או בערבי קיץ מתוקים שבהם נהג לשבת במרפסת ולגלף, או לקרוא או פשוט להאזין ליער. המתג היה כמטחווי יד. הוא מתח את זרועו ולחץ עליו.

האור הלבן שהוחזר מהחצר המכוסה בשלג היה כה חזק עד כי הוא נאלץ לעצום את עיניו. כאשר פקח אותן, לא היה הפרח השחור המתנודד בפראות הדבר הראשון בו הבחין. תחילה, הבחין בצילו המתנודד העצום. עם כל תנועה קשתית של ראש הפרח, מקבילו הרפאי השחור והעצום על השלג ביצע תנועה גדולה יותר. דקר היה משותק. קשתות אלה ששורטטו על השלג ובאויר היפנטו אותו, החרידו אותו.

החצר הקדמית שלו הייתה אמורה להיות מכוסה עכשיו בשלג לבן וטהור הזוהר באור המנורה. אך היא הייתה מחוללת כעת בידי הדבר הזה וצילו הנורא – לכודים בריקוד מטורף של תנועה ותנועה מקבילה מעוותת ומוגדלת.

הרוח נשבה חזק כעת. אך נראה היה כי הגבעול גמיש דיו לעמוד בה. "נשבי, רוח שלי, נשבי חזק…" האוורד דקר לחש בארסיות, נשיפותיו מתעבות על הזכוכית החלקה והקרה. הוא כיבה את האור, נותן לחשיכה להרגיע את עיניו.

השינה לא באה בקלות לדקר באותו לילה. הרוח המיללת חדרה מבעד לצעיף הדק של תנומתו ונתערתה עם חלומותיו. הוא חלם על הפרח וצילו רוקדים על השלג. הוא חלם על נשות קריירה שתלטניות. הוא חלם על הצבי שברח.

כשניעור לבסוף הוא ידע כי בחוץ כבר מאיר היום. תחושה בלתי מוסברת של ישועה נחתה עליו. הוא חש כאילו ליל העינויים שלו גאל אותו וכי הוא ניצל. הוא קם והלך ישירות לבית השימוש כדי להתפנות, ושטף את ידיו ופניו במים הקרים.

כמעט באושר הוא פתח את דלתו הקדמית והביט החוצה אל החצר. ליבו האפיל. הוא היה שם, ניצב בזקיפות. הרוח לא שברה אותו. הוא שרד את הלילה. יללה פרצה מריאותיו של דקר והדהדה ביער. קריאת קרב שהגיעה ישירות מאבותיהם הפרהיסטוריים של כל הגברים, שצדו ולחמו על מישורי אפריקה.

הוא חטף את חפירה והסתער על הפרח השחור. הוא הניף את הכלי באויר והנחית את ראש העלה השחור שלו בעוצמה על חצי הכדור. הצמח התפורר לשברים קטנטנים שלכלכו את השלג הלבן. אך זעמו של דקר עוד היה בשפע. שוב ושוב עלה העלה השחור והתרסק על השבבים השחורים שהלכו וקטנו.

דקר חדל כדי להשיב את רוחו והביט מטה על מעשה ידיו. האח, הוא חשב. הוא גרף שלג ושבבים שחורים מלוא האת ונשא אותם אל ביתו. הוא השליך את המשא אל תוך האח המבוערת. הוא צפה בשלג שהתאדה מיד ובשבבים השחורים שהיו לעשן שחור. הוא חזר על הפעולה עד שלא נותרו שבבים שחורים בחצרו. השורשים, הוא חשב. השורשים.

הוא הסיר באמצעות האת את השלג אשר הציל את בסיס הגבעול מחרון אפו. הוא גרף אדמה דיה לוודא שהוא מוציא את כל השורשים השחורים. הוא חזר אל ביתו והשליך את משאו אל תוך האח. הוא חזר אל הבור שפער באדמה והגדיל אותו. הוא חדל רק כאשר לא ראה יותר דבר שחור באדמה החומה.

הוא הביט מטה אל הבור. הוא הביט מעלה אל השמים. עננים בודדים ריככו את הזוהר הכחול. היה זה יום יפה. היער שקק בקולותיהן של ציפורים וחיות קטנות. דקר לא היה מותש מהמאמץ הגופני שלו. נהפוך הוא, הוא חש נמרץ, משוחרר. ורעב. הוא נכנס פנימה כדי להכין ארוחת בוקר.

הוא מעולם לא נהנה כל כך מארוחת בוקר. אחרי שאכל, הוא נכנס לחדר הגילופים שלו והביט סביב בשלווה. הוא הבחין בגילוף שהכין ביום הקודם מוטל על הרצפה. ברוגע, הוא ניגש אליו, הרים אותו, הלך אל המבואה והשליכו אל האש. הוא חזר אל גילופיו והביט בהם.

הוא חש שלווה. איכשהו הוא ידע כי בקרוב יהנה מאמנותו. הוא חש גם עייפות. אחרי הכל, הוא לא ישן היטב והייתה לו מעין התעמלות בוקר. הוא פיהק. לא היו לו עניינים דחופים. הוא ניתק את הטלפון. הוא הלך לחדר השינה שלו ונכנע לשינה מתוקה.

חלומות באו אליו בקלות. הוא חלם על דמויות הנשים בחדר הגילופים שלו. הנשים גדלו אל מול עיניו. הן גדלו לגודל טבעי, כאילו גולפו מגזעי עצים שלמים. היו אלה נשים מעץ אך הן נראו חיות. הבלרינות שלו, היפהפיות הדרומיות ואחרות. הוא הביט בהן וחש שכעת הוא יודע לבסוף מה היה חסר. כעת, בגודל אמיתי, הוא ידע שהאמנות שלו תשיג את יעודה האמיתי.

הוא הביט בנשים וחש כאילו הן משיבות אליו מבט בעיני העץ החיות שלהן. לפתע שיערן ובגדיהן החלו להתנועע כאילו רוח חזקה אחזה בהם. הוא החל לשמוע נהמה. נהמה חזקה ופועמת.

הוא ניעור וחש כי צידי ביתו רועדים. הוא זיהה את הרעש – מסוק. הוא זינק ממיטתו ורץ החוצה. בעומדו על המרפסת הקדמית הוא ראה מסוק נוחת בקרחת היער מחוץ לגדר שלו. הסמל של משטרת מדינת מיניסוטה עיטר את כלי הטייס.

"מה עלי אדמות…?" הוא הפטיר.

האורח הבלתי צפוי נחת. דמות נשית קטנת מידות קפצה ממנו החוצה, שיער המשי השחור שלה מתבדר תחת להבי המסוק המסתחררים. היא רצה על פני השלג לעבר דקר. רק השער הנעול בלם את הסתערותה הנפוליאונית. היא נופפה בידה בתובענות כלפי דקר. איזו ברירה הייתה לו?

הוא הלך לקראתה ופתח את השער.

"מר דקר?" היא שאלה בצעקה כדי להתגבר על נהמת המסוק.

"כן,"

"אני דוקטור קים. באתי לאסוף את הדגימה שלך. איפה היא?"

עיניה סרקו את החצר שלו, מחמיצות איכשהו את הבור שבאמצעה.

"היא איננה," הוא ענה.

"מה?"

"איננה. היא לא פה יותר,"

"מה?" היא שאלה שוב, מבועתת.

דקר הרים את ידו והצביע לעבר הבור.

דוקטור קים בהתה בבור. אז היא נופפה באלימות לעבר הטיס שיכבה את המנוע שלו. סחרור הלהבים החל להאט ונהיה קל יותר לדבר.

"היכן הדגימה, מר דקר?"

"נפטרתי ממנה,"

"עשית מה?"

"נפטרתי ממנה,"

מבלי לבקש את רשותו, קים פסעה אל תוך חצרו ובחנה את הבור מקרוב.

"היכן זרקת אותה?"

"אמרתי שנפטרתי ממנה. שרפתי אותה,"

קים הייתה המומה לזמן מה.

"אבל הממשלה פרסמה הוראה…"

"כן, אני יודע. אבל זה היה על השטח שלי וזאת אמריקה…"

"אל תתנשא עלי! אני אמריקאית בדיוק כמוך!"

"לא לכך התכוונתי, גבירתי. אני רק אומר…"

"האם אתה מבין מה עשית, אדוני?"

"לא, אינני מבין. על מה כל המהומה? הבנתי מהמשטרה שיש לכם עשרות דגימות. אז מה כל כך מיוחד  בשלי?"

"שלך הייתה הנקבה היחידה,"

הייתה שתיקה בעוד דקר עיכל את דבריה.

"מה?"

"נקבה. הדגימה שלך הייתה היחידה שזיהינו כנקבה. השאר זכרים. אתה יודע שלצמחים מסוימים יש מינים, נכון?"

"ברור שאני יודע. אבל… איך אתם יודעים שזה היה נקבה?"

"ניתחנו את צורות העלים. הן שונות קצת מהצורות בצמחים האחרים. כלומר, היו שונות. ואנו חושבים שזיהינו צלקת,"

"מה?"

"צלקת. איבר הרבייה הנקבי בצמחים,"

"איך אתם יודעים את כל זה?"

"כפי שאמרתי, ניתחנו את צורות העלים…"

"איך עשיתם את זה?"

"ניתחנו את התצלומים,"

"אילו תצלומים?"

"התצלומים של הצמח,"

"תצלומים?" דקר שאל והחל להעיף מבטים לכל עבר בפראות, "יש לכם מצלמות על הבית שלי?"

"הצילום בוצע ממסלול,"

דקר חדל מיידית לסרוק את סביבתו. עיניו נתקבעו על עיניה של דוקטור קים. מבטו ניסה לחדור אל תודעתה.

"צילמתם את ביתי מהחלל?" הוא שאל לאט, בשקט.

"לווין צבאי הוסט ממסלולו הרגיל כדי לעבור מעל המבנה הזה ולצלם מספר תצלומים,"

 "צילמתם את ביתי מהחלל,"

 "כן, מר דקר,"

 "צילמתם את ביתי מהחלל,"

 "כן. היו בידינו כל האישורים הנדרשים. אתה, לעומת זאת…"

 "את מבינה שהסיבה העיקרית שבגללה עברתי לכאן הייתה כדי להתרחק מדברים כאלה?"

 "נסיבות חייך האישיים אינם ענייני, מר דקר. הרסת כל סיכוי להרביית הצמחים,"

 "הרבייה? השתגעתם? הדברים האלה מסוכנים! הם נכנסים לראש שלך!"

"מה?"

"זה נכנס למחשבות שלי, לחלומות שלי. הם לא בלתי מזיקים כפי שאתם טוענים,"

"לא קיבלנו דיווחים כאלה מאף אחד אחר,"

"אבל אמרת ששלי היה שונה, נכון? שלי היה נקבה. אז אולי רק הנקבות מסוכנות. הייתה לי הזכות לפעול,"

 לא, אדוני. לא הייתה לך. אתה מבין שאאלץ לדווח על מה שעשית, כן?"

 "עשי את מה שעלייך לעשות, גברת,"

  "אעשה," אמרה דוקטור קים והלכה לעבר המסוק.

עם העלמות כלי הטייס מהעין, דממה שזכתה בהערכה מחודשת ירדה על היער. דקר הביט ישירות כלפי מעלה, אך מן הסתם לא ראה דבר בשמים הכחולים והבהירים, לא לווין ואף לא ענן בודד. הוא הביט מטה כלפי הבור שפער באדמה. אחר כך הוא כבר לא ידע לאן להביט.

האם הם יבואו לעצור אותו? האם עליו לברוח? לא מהגיהנום הייתה תשובתו. שיבואו. זהו ביתו והוא אינו הולך לשום מקום. בלי צו הוא לא ייתן להם לדרוך בחצר. הוא נכנס פנימה והחל להכין קפה טרי וארוחת בוקר. הוא נזקק לכוח על מנת להרים גזעי עץ.

דקר העביר את הימים הבאים בטיולים ביער עם רובהו. הוא חיפש גזעי עץ שמהם ניתן לפסל אישה בגודל טבעי. הוא לא מצא גזעים כאלה שכובים על הקרקע ולא הייתה לו כל כוונה לכרות עץ. הוא הבין שיצטרך לנסוע למקום כלשהו ולקנות כמה גזעים. הרובה היה למקרה שייתקל בצבי. גם זה לא קרה.

בכל פעם ששב לביתו הוא ציפה למצוא מישהו או משהו ממתין לו שם. מסוק, רכב או נציגי אכיפת חוק. אף אחד לא הגיע. הטלפון לא צלצל. הוא דאג שהמכשיר יהיה מחובר כעת. האם עליו להתקשר אליהם? או שמא עליו להניח לדברים?

הוא ידע שהוא רק מכין את עצמו נפשית לאמנות שלו. בלי גזעי עץ הוא לא יכול היה להתחיל לעבוד באמת. הוא רצה להיות במקום הנכון כדי לעסוק באמנות שלו. הוא לא יכול היה להגיע למקום הנכון מבלי לדעת מה מתרחש. הוא הרים את שפופרת הטלפון והתקשר לשוטרת "אז אוקיי".

"משטרת במידג'י," ענה קול שכעת כבר היה מוכר.

"אחר צהרים טובים, האוורד דקר מדבר,"

"יום טוב, מר דקר. מה שלומך?"

"מה שלומי זה מה שאני רוצה לדעת,"

"סליחה, אדוני?"

"יש משהו בנוגע אלי? אישומים כלשהם?"

"הו, אני מבינה. לא, אדוני. אנשי המדע לא הגישו כל תלונה רשמית לגביך. רובם כבר עזבו. זה בטח קשור לזה שהם מצאו עוד נקבה,"

"הם מצאו עוד נקבה?" דקר התפעל.

"כן, אדוני,"

היו אלה חדשות טובות. הוא היה שמח אילו עודכן על כך, אך היו אלה חדשות טובות בכל מקרה.

"איך? אשת המדע שהייתה כאן – אני מתכוון המדענית, לא משנה, היא אמרה לי ששלי היה הנקבה היחידה. היא די כעסה,"

"הם צילמו את הבית שלך עם לווין, נכון? נראה שהם צילמו את כל האזור. הם הביטו בתצלומים ממש מקרוב ומצאו עוד צמח נקבה בחצר האחורית של איזו גברת. היא אישה מאד מבוגרת ולא צופה בחדשות. היי, בדיוק כמוך, אדוני. בכל אופן, לא היה לה מושג מה מתרחש. היא לא נתנה לאנשי המדע להיכנס כשהם באו אליה בריצה. הם נאלצו להביא צו ומפקד התחנה שלנו בא איתם. אני חושבת שהם גם נתנו לה כסף עבור הפרח. הם לקחו אותו עם האדמה מסביב לשורשים. עשו לה בלגן בחצר. זה היה בחדשות ובעיתונים,"

"בחדשות ובעיתונים את אומרת…"

"כן, אדוני,"

"הגברת המבוגרת, היא דיווחה על משהו יוצא דופן? אני מתכוון לגבי התקופה שהפרח היה על האדמה שלה,"

"אני לא יודעת, אדוני. אבל אולי יש משהו בעיתונים. לא קראתי אותם,"

"אם השם של הגברת הופיע בתקשורת, לא תהיה לך בעיה לתת לי אותו, נכון?"

"לא, אדוני, אין בעיה. אבל תן לי רגע, בסדר? אני לא זוכרת את השם כרגע אבל מישהו בתחנה בטח זוכר,"

"אין בעיה. אני פשוט רוצה למצוא אותה במדריך הטלפונים. יש כמה שאלות שהייתי רוצה לשאול אותה."

***

   קרדיט איורים:

איור 1

איור 2